"אני לא ק', אני קארין ופניי גלויות. ולא התלוננתי/ לא כי פחדתי. מעולם לא היה בי פחד מגברים גם לא אחרי שזה קרה", כך במילים האלו פותחת קארין אוחיון (36) הכפר סבאית את הווידוי קורע הלב, על מה שעבר עליה בילדותה.

קארין שנאנסה על ידי חבר משפחה בביתה כשהייתה בת 11, והותקפה מינית על חבר משפחה אחר כשהייתה בת 14, יודעת משהו על עולם בו ילדות הן טרף, לא משנה מה הן עושות. לא משנה כמה צנוע הן מתלבשות. לא משנה עד כמה הן חרדות ומאמינות.

קארין פרץ אוחיון. לא מסתתרת | צילום: פרטי

"הבת שלי לא תישן בשום בית אותו אני לא מכירה ברמה המיקרוסקופית", היא מגוללת בפוסט יוצא הדופן שהוציאה ושאת חלקו נביא להלן (הפוסט המלא למטה), ובעקבותיו פנו אליה אינספור נשים שעברו חוויה דומה.

"בפעמיים האלה זה קרה במקום ומהמקום הכי בטוח, הכי חולני שזה יכול לקרות, ע"י שני חברי משפחה".

"הראשון החיה, הבהמה, חולה הנפש, הביאו על מנת לפתור לי בעיית צוואר שהיה תפוס... הוא לא בא לשחרר לי את הצוואר, הוא בא לשחרר לעצמו משהו. הגוף לא קולט... ברקע 'מסביר' לי אותו 'חבר משפחה' שאני מכירה מילדות שהירך הפנימית, איפה שהיד שלו מטיילת כרגע, מקרינה לצוואר. וכך גם הבטן. יש לי אמונה באנשים. ועוד חרדים? הרי יראת שמיים זה הדבר הכי חזק".

"ואז בשניות זה הפך להיות אלים מצידי ומצידו, נשכתי שפתיים עד זוב דם, לא פחות. לא רציתי לצעוק, הדפתי בכל הכוח כי הבנתי שאם הוא מצליח לעשות את זה 'עד הסוף', גם חיי ועתידי למצוא חתן ובית כשר מתו בזה הרגע".

"הוא ירד למטה ואמר 'הכל בסדר, כמו חדשה' והוא צדק! יצאתי כמו חדשה... נמרה! עם שריטות בנפש אבל עם ציפורנים שעשו סטאז' פיזי ומטאפורי לחיים ולמי שיעיז להתקרב... עד הפעם השנייה".

"קיים בחברה החילונית לא פחות מזו החרדית"

"כשהיה את הקמפיין של #METOO  בשנה שעברה לא התייחסתי האמת. זה עבר לידי, אמרתי עוד אחת ועוד אחת. אבל לפני חצי שנה בת של חברה חוותה בבית מצד אחיה אונס בתוך הבית. חוויה מחרידה. והפעם בגלל הקמפיין, זה נגע בבטן", מסבירה קארין את פרסום הפוסט.

"היה חשוב לי שזה ייצא ולו רק בגלל שהצלחתי לגעת בכל כך הרבה אנשים ב-72 שעות אחרונות. התקשרה אלי חברה שהבת שלה אחרי ניסיון התאבדות מאחר שהותקפה. היא אחרי ניסיון התאבדות, והמצב שלה על הפנים – והיא ביקשה שאספר לה שהחיים לא נגמרים פה. ושממשיכים, אמנם קיימת צלקת אבל זה לא סוף העולם. למרות שברגעים האלה זה מרגיש ככה".

כמי שגדלה בחברה החרדית, את חושבת שזה קיים שם יותר, בגלל הטאבו?

"פעם חשבתי שכן. היום אני אומרת ממש ממש ממש לא. כמה שאני חיה יותר בחברה החילונית, אני מרגישה שזה קיים בה לא פחות. שם יותר מטאטאים, אבל זה לא קורה יותר או פחות. אמנם פחות יוצאים עם זה, אבל זה קיים באותה המידה".

וההורים שלך לא ידעו מהמקרים האלה?

"שום דבר. אם אבא שלי היה יודע, זה היה נגמר לא טוב. כל אבא שהיה יודע, זה היה נגמר לא טוב. אלו אנשים שהיו בני בית, חברי משפחה. תאר לך שהבת שלך מספרת לך כזה דבר, אתה מאבד את העשתונות".

אלו היו אנשים בוגרים?

"כן, הם היו שניהם מעל גיל 40. זה שבגיל 11 שזה היה אונס ממש, הוא היה 45+. בגיל 14 הוא עוד ניסה להרגיע אותי, 'אל תדאגי, אני לא אכנס בחדירה', ואני לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. לא הכרתי את המונחים האלה".

חשבת להתלונן לאחר מכן?

"כן, אבל הבנתי שזה לא משנה. בגלל ההתיישנות. במציאות שאנחנו חיים בה כשאני מסתכלת מרחוק, אני רואה שהחיים סידרו לאנשים האלה יופי של נקמה".

הפוסט המלא של קארין:

אני לא ק' אני קארין ופניי גלויות. ולא התלוננתי לא כי

לא כי פחדתי- מעולם לא היה בי פחד מגברים גם לא אחרי שזה קרה (עד שנהייתי אמא והפחד היחיד שלי הוא נפש וגוף ילדי והאחריות שלי עליהם(. לא כי קפאתי- להפך רתחתי. רתחתי מעצבים, מפגיעה, עלבון, רתחתי מחוסר היכולת שלי להפוך לו את עולמו כמו שהייתי עושה היום. אבל בעולם הדממה של נשים בו אני חייתי. בעולם בו חייתי זה היה מקפיא אחרים שהיו מעדיפים שזה יישאר במצב  FREEZE.

לא כי השתתקתי–  להפך ניסיתי להדוף, להילחם, להזיז, לכווץ רגליים, לקפוץ אגרופים, ובעיקר להסתכל לחולה הנפש בעיניים ולנסות לתת לו הזדמנות להתעשת.

לא כי הדחקתי-  להפך כל יום מול 3 הגברים בחיי או כאלה שניסו להיכנס ופגשתי בחיי התמודדתי עם זה. עם ההשלכות עם הרצון לשכוח, לא לזכור, לא להרגיש בעור הצרוב שוב את הצריבה. לא ללכת חזרה למקומות האלה ברגעים הכי אינטימיים בחיי. לא להריח את אותו הריח, בהבל הפה, במגע הכוחני, בקולות, במגע הברור מאליו מבחינתו.

לא כי פחדתי שלא יאמינו לי-  אלא בגלל שהיו רומסים את מעט הכבוד והאמונה שעוד היתה לי בבני אדם. אמון? מי בכלל דמיין שזה יקרה. אני הרבה מעבר לזה. זה מעגלים בחברה ההיא שלא היו מאפשרים לי לצאת מזה שפויה לעולם. ואני? אני לא אתן לאף בן... להוציא אותי משפיותי! אני אחכה לו בפינה. וחיכיתי...

לא כי יגידו "שזה היה בהסכמה" - כי אני מגיל 7 ידעתי מצוין למה אני מסכימה ולמה לא! ולא היו משכנעים אותי אחרת.

לא כי פחדתי שיגידו שאני גרמתי לזה–  כי הרי איך ילדה בת 11 תהיה מידה 75B  בחזיה מפותחת ככל שתהיה, חרדית. מכוסה מכף רגל ועד ראש גרביים לבן/שחור לא פחות מ-40 דנייר. חולצה רכוסה עד הצוואר לא רפויה. חלילה לא זזה. חצאית פליסה עד 2 אגרופים מתחת לברך (ממש לפי תקנון בית יעקב בו למדתי). לעיתים אף מכסה ראשה בתפילות (לפי הרב מאיר מאזוז ככה נהגנו אצל הספרדים) לא מאופרת חלילה וחס, לא מפזרת שיער, איך לעזאזל אני פיתיתי אותו? אל תתחילו נשות צעדת הש… יש לי המון מה לומר לכן בענין.

כן כי

באתי מעולם של מונחים ומושגים אחרים. לא היו בו פלירטוטים, חיזורים, או אינטרקציה בין גברים לנשים שהיא לכשהייתה היתה מעזרת נשים או מאחורי הפרגוד.

זה קרה פעמיים. פעמיים לפני שקיבלתי שכל. לפני שקיבלתי אומץ, לפני שהבנתי שהם אפס ואני אצא מזה רק יותר גדולה, מחושלת, עם מסננת גדולה לאנשים בחיי, עם בחירה ממש מדוקדקת של הגברים בחיי, אני לא אפול יותר מהפעמיים האלה. הבת שלי לא תישן בשום בית אותו אני לא מכירה ברמה המיקרוסקופית. גברים זרים או כאלה שהם רק סתם חברים לא יישנו בביתנו מבלי שאני אשאר כל הלילה ערה ואקפוץ מכל דלת שתיפתח. ואבדוק כל צעד של מי שבביתי לעבר הבת שלי. או ילדיי.

בפעמיים האלה זה קרה במקום ומהמקום הכי בטוח, הכי חולני שזה יקרה, ע"י שני חברי משפחה.

הראשון החיה, הבהמה, חולה הנפש, הביאו על מנת לפתור לי בעיית צאוור שהיה תפוס לי. מעולם גבר לא נגע בי עד אז. גם לחיצת יד זה איסור מוחלט בעולם ממנו אני באה. רופאה ולא רופא אם צריך. אבל פיקוח נפש דוחה הכל. ככה ממש בזמן שהוריי למטה מתחת לאף של מאה תמונות של רבנים, צדיקים, ואלוהים שלהם. בזמן שמעל 10 אנשים בבית. הוא לא בא לשחרר לי את הצוואר הוא בא לשחרר לעצמו משהו. הגוף לא קולט. בטוח שזה הדרך לטיפול. ברקע "מסביר" לי אותו "חבר משפחה" שאני מכירה מילדות שהירך הפנימית איפה שהיד שלו מטיילת כרגע... מקרינה לצוואר. ושהבטן לאן שהיד עברה גם היא מקרינה לצוואר. שתיכף ארגיש אחרת אני מאמינה לו הוא יודע. אם הרשו לו לגעת בי ועוד בחדר סגור הווי אומר הוא בסדר. נבדק לפני כן. עוד לא קולטת... יש לי אמונה באנשים. ועוד חרדים? הרי יראת שמים זה הדבר הכי חזק.

ואז… בשניות זה הפך להיות אלים מצידי ומצידו. נשכתי שפתיים עד זב דם לא פחות. לא רציתי לצעוק, הדפתי בכל הכוח כי הבנתי שאם הוא מצליח לעשות את זה "עד הסוף" גם חיי ועתידי למצוא חתן ובית כשר מתו בזה הרגע (תבינו כמה כוח היה לשטיפות המוח האלה על בתולות וחתן ועאמה!) מהכוח הזה הצלחתי להדוף אותו. רכסתי כפתורים, סידרתי שיער מהר תוך כדי שמעיניי (גם כרגע) רושפת אש! והוא סימן לי עם היד על הפה שקט והוא כעס, והוא היה עצבני אני זוכרת זוכרת זוכרת! למה הוא אמר לי שקט? הרי גם ככה יודעת אני עם מי יש לי עסק כדי שלא יהיה עניין איכשהו, זה היה מטואטא או שהיה נשפך שם דם. לא כי לא אכפת להם, להיפך! בגלל שעתידי היה חשוב להם ודווקא כי אבא שלי או כל אחד מנוכחי הבית היה מגיב בחומרה. דווקא בגלל זה ידעתי שלפני שייהרסו פה כמה משפחות ועתידי ועתיד אחיי. תסתמי. הוא ירד למטה אמר באלו המילים "הכל בסדר כמו חדשה" והוא צדק! משם יצאתי כמו חדשה… נמרה! עם שריטות בנפש אבל עם ציפורנים שעשו סטאז' פיזי ומטאפורי לחיים ולמי שיעיז להתקרב.

עד הפעם השניה.

כבר בת 14!! הוא חבר משפחה. הוא לא קיבל בכלל "רשות" של "פיקוח נפש" לגעת. הוא פשוט ראה אותי בדרך מבית הספר, הציע כוס מים במקום שלו. אני הייתי צמאה וגם מאוד חיבבתי את האיש. הוא היה חבר קרוב ונעים שיחה. נכנסתי, הוא אמר שמתקן המים מאחרי הוילון נכנסתי גם לשם. כי היתה לקוחה שם אז הכי בטוח בעולם אפילו "איסור ייחוד" לא היה פה. מה שלא ראיתי שהלקוחה יצאה. הדלת נסגרה. והוא היה מאחוריי בתוך החלק החשוך של מתקן המים.

רתחתי למוות. ולפתי את הכוס ביד. ומה שרץ לי בראש "לא אתה. בבקשה אל תהרוס לי את המעט שנשאר לי. אותך אני מאוד מחבבת, אפילו יש לנו המון שיחות מעניינות. בבקשה לא אתה. אתה יודע מה יהיו ההשלכות על עולמי, עליי, על נפשי, על עתידי"

אתה באמת אמרת שאתה אוהב אותי כמו הבת שלך כי אני חכמה, פלפלית, בוגרת, יפה, ולא ילדה. אל תגיד שכל זה היה פלירטוט עם ילדה בת 13-12! אבל לא שמעת את מחשבותיי והידיים שלך צרבו את עורי. הייתי עם הגב אליך. לא ראית את השנאה בעניי ואת הכעס. הסתובבתי אליך כבר היית בלי מכנסיים. הרגשתי שבא לי להקיא! אמיתי!! להקיא!! ניסית להסתכל עליי במבט האבהי זה של אני לא יזיק לך. מבט שאני מכירה שאתה מדבר איתי מחוץ לבית הכנסת או בסלון שלנו.

אני התחלתי להיאבק. לא הבנת למה? איפה כל הרכות, העדינות. אתה הצמדת אותי לקיר פה לא היה לי למי לצעוק או לאן לברוח. ואתה אתה לא עצרת! אפילו שבעטתי, היכיתי, התחננתי, בכיתי, אמרת לי "לא אעשה מה שיהרוס את עתידך אסיים ותלכי". מי הבין בכלל מה הוא אמור לסיים. למה בכלל התחיל. ומה לעזאזל קורה פה מו"מ? הוא באמת האמין שאם הוא לא יעשה את זה עד הסוף, אז הוא מתחשב, ודואג, אני הבנתי שאני כלואה התפללתי שהסתיים הרגשתי כמו גופה מתה. הוא להבדיל ממני לא הרגיש נקרופיל. יצאתי משם מקיאה בדשא הקרוב את נישמתי מקיאה את העלבון ואת הכעס את הבושה. את האיש!

שניהם המשיכו לבוא לבקר להתארח. הם פגשו במבטי את השנאה. את הנקמה שייחלתי לה. הם פחדו. אני יודעת שפחדו.

זו פעם ראשונה שאי פעם מישהו בעולם שומע את פרטי המקרים, או בכלל את העובדה שזה קרה. וזה קורא כרגע מול מאות קוראים. ולמה? כי אל תסמכו אפילו על הקרוב ביותר אליכם. זה בכל בית, בכל מקום יכול לקרות. תחת האף שלכם! אני הייתי בחברה ובמקום הכי שמורים. וגם שם זה קרה. אל תכניסו כל אחד הביתה לישון, להישאר לדבר, לפתח אמון… ואם אתם לא קיצוניים כמוני לפחות תהיו עם עין אחת פתוחה כל הזמן!

לא התלוננתי. נכון. כי מי ידע בכלל שזו אופציה. הייתי ילדה לא נערה אפילו. אצל החרדים זה מילדה לאישה זה השלבים. אם הייתי יודעת שזו אופציה, גם אם הייתי מתנתקת מכולם, הייתי הולכת עם זה עד הסוף. ומי שמכיר אותי יודע שהייתי מתאבדת על זה.

אבל היום? היום כל פלירטוט מתקבל אצלי באצבע משולשת. אני לא מאמינה למילה לפלרטוטים ולמחמאות מגברים (נשים יכולות להמשיך לנסות(. עד שעמוק בפנים אני לא מרגישה שזה הרבה מעבר לסתם מילים. ושהכנות נמצאת שם. יכול גבר לקרוא לי יפה, סקסית, מהממת, חכמה, כובשת, הורסת, מהממת וכל מה שנגמר בת' או מה שלא יהיה בצליל הסוגר (אני חזק בהכנת אוריה לכיתה א')וזה יעבור לידי לא עליי. עליי לא עובר כלום תרתי משמע.

כן נכון? לא נכון? מי יעז לבוא לומר לי מה נכון ומה לא? רק מי שינעל את נעליי וילך בדרך בה אני הלכתי שיעיז להתיימר לומר לי. אם לא היה חוק התיישנות הייתי היום מוציאה אותם למשפט שדה!

מקווה שהצלחתי להעביר לכם מעט מתחושותיי ומהמסר החשוב של אמון. של הבית. של הפחד. של השיפוטיות. לפני שנה, כשהיה קמפיין me too על ההטרדות גם התלבטתי אם לפתוח או לא.. אחרי מה שעברה בת של חברה, לפני חצי שנה החלטתי ללכת עד הסוף.