לימור סימון //

באמצע שום מקום פתאום ראינו אותה. אשה בהירת עור, דוברת עברית, שבלטה בנוף המקומי", אומר אור אביב (25) מרחובות, שהגיע למאצ'ו פיצ'ו כשטייל בדרום אמריקה.

"רצינו להגיע למקומות שרק המקומיים מכירים והפנו אותנו לאור רובין. מצאנו אצלה בית חם, אוכל טעים, שיחות עומק וגם טיפים. זה מדהים לטייל בקצה העולם ופתאום למצוא ישראלי שמבין בדיוק מה אתה צריך".

"אני לא מוותרת לעצמי". אור רובין | צילום: ריאן

בקצה העולם, במקום שבו משכימים לציוץ הציפורים ומגדלים את הירקות בגינה, בחרה אור רובין (60) להתגורר כאחת משלהם.

שיערה הבלונדיני, השפה העברית והנסיבות הקשות שבגללן עצרה את חייה והגיעה למאצ'ו פיצ'ו אינן מעניינות את שכניה, רובם ממוצא אינדיאני. להפך, אחדים מהם רואים בה כתובת להתייעצות. כמוהם גם ישראלים רבים שנחתו בביתה בארבע השנים האחרונות כשחיפשו מקום ובו אוכל של בית, קידוש של יום שישי וגם סדנה ובה סיפור מהחיים.

"יש מטיילים שעוזבים אחרי יום, ויש כאלה שנשארים שבועות", היא אומרת. "סבתא שלי היתה דתיה ומדי שבת אירחה בביתה אנשים שבאו לאכול ולישון.

"כילדה תמיד הרשימה אותי היכולת לפתוח את הבית לכולם. בלבי קיוויתי שיום אחד אהיה כמוה. לא ידעתי שזה יהיה במאצ'ו פיצ'ו ולא חשבתי שאגיע לזה מתוך כאב, אבל משמח אותי שאני יכולת לתת לאחרים את החיים הבריאים שלא היו לי".

הפכתי לאדם תלותי בלי אופק

רובין נולדה וגדלה בחולון. הבת הבכורה, ילדת השומר הצעיר, מתעמלת אמנותית בנבחרת ישראל, תלמידה ריאלית שהבריקה בתחום המדעים.

"בצבא שירתי כשרטטת תעופה", היא אומרת. "נישאתי, נולדו לי שתי בנות, עבדתי כמורה לפיזיקה ומתמטיקה וכמהנדסת במפעל לזיווד אלקטרוני. לרוחניות לא היה שום מקום בחיים שלי".

אז איך זה קרה?

"אחרי שנישאתי בשנית נולד בני הקטן. אחרי הלידה החל להשתתק הצד השמאלי של הגוף. בתהליך הדרגתי, יום אחר יום, וזהו. לא יכולתי לזוז יותר. במשך ארבע שנים ביליתי את מרבית הזמן במיטה בציפייה שהכאב יחלוף. מבחורה אנרגטית הפכתי לסמרטוט מוגבל שלא יכול לעשות צעד.

"אובחנתי כחולה בטרשת נפוצה וחייתי על כדורים וזריקות. היה לי תינוק שבקושי גידלתי ולא יכולתי להחזיק על הידיים. לא הסתדרתי בלי עזרה, והמחשבות האובדניות החלו לעלות.

"זה מצב מייאש. בן רגע אתה הופך לאדם תלותי ללא אופק, בידיעה שזה רק ילך ויחמיר. לא רציתי את החיים האלה. בתוך הייאוש התחלתי לשאול את עצמי שאלות, למה זה קרה דווקא לי ולמה עכשיו. הגעתי לתובנה ששום דבר לא קורה סתם, ואם אמצא את הייעוד שלי אולי דברים ישתנו.

"יצאתי לסמינר מודעות עצמית ובעקבותיו הצבתי לעצמי מטרה בחיים: לצאת מהמחלה".

הרופא, לדבריה, צחק לה בפנים. "הוא אמר לי, 'אף אחד לא ניצח את הטרשת', ואני השבתי לו, 'אין סיכוי שאסיים את חיי על הליכון ובכיסא גלגלים'. רציתי את החירות לתנועה בחזרה. יצאתי ממנו בוכה ונחושה להקשיב לתוכי ולעשות רק מה שנכון לי".

הרגשתי כמו היידי בת ההרים

רובין יצאה למסע פיזי, דתי ורוחני ובמהלכו גילתה בתוכה כוחות חדשים. היא למדה ריפוי באמצעות הילינג, שהיה חדש בארץ.

"ככל שלמדתי יותר וטיפלתי בעצמי ובאחרים הרגשתי טוב יותר", היא אומרת. "זאת היתה הזנה הדדית. הבית התמלא מטופלים. אלה היו שנים יפות של ידע, התפתחות ועזרה לאחרים. הרגשתי טוב, אבל לא כמו שרציתי".

התחברתי לטבע | צילום פרטי

לפני כ־18 שנה הציעה לה חברה לנסוע לג'ונגלים של פרו כדי ללמוד מהשמאן האינדיאני ד"ר רובין אולירנה. "למרות הבעייתיות הרעיון קסם לי, וברגע שנחתתי בפרו הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיי. כאילו הגעתי הביתה.

"למרות שלא ידעתי את השפה מצאתי את עצמי מתקשרת ומדברת עם המקומיים כאילו נולדתי שם. הסתובבתי בהרים, הרגשתי בריאה וחיונית, וכשהסתיימו הלימודים לא רציתי לחזור לארץ".

רובין חזרה הביתה אל בעלה ובנה, שהיה בן עשר אז, אבל לא מצאה מרגוע. "עברתי תהליך גירושים לא קל, והוא הוריד אותי למטה", היא אומרת.

"הבן שלי, שראה שאני לא מצליחה להתרומם, הציע שניסע יחד לפרו, בשביל הנשמה שלי, וכך היה. ארזתי מזוודה, לקחתי את הילד ונסענו אל הלא נודע. ישנו אצל הדודה האינדיאנית של השמאן הפרואני והרגשתי כמו היידי בת ההרים. אוויר צלול, פירות וירקות, מצב רוח טוב. הבנתי שזה מה שאני צריכה: לחיות בטבע".

ולהשאיר בארץ שלושה ילדים?

"זאת היתה החלטה לא קלה, אבל ידעתי שהיא נכונה. הסביבה הרימה גבה, אבל זה לא ממש עניין אותי. ההורים שלי נרתמו לעזור, וחזרתי לפרו. ישבתי במאצ'ו פיצ'ו שלוש שנים, ומדי פעם היו גיחות לארץ. בהתחלה אבא שלי שלח לי כסף, קראתי ספרי קבלה, עשיתי מדיטציות וראיתי שזה מפרה אותי".

לא ראו בך מוזרה, גם פה וגם שם?

"היו אמירות כמו 'איך את עוזבת את הילד', אבל בשורה התחתונה הילדים גדלו בסדר. הילד הגיע לבקר אותי בפרו, והפחד מחיי דיכאון ומוגבלות גברו על הכל. הכוח האמיתי בחיים הוא לחיות בשביל עצמך.

"כשאתה חי בשביל עצמך הסביבה מרוויחה. ברור שזה לא היה קל ברמה הרגשית והיה עדיף שכולנו נחיה יחד, אבל זה לא התאפשר".

"אני מאושר וגאה באמא שלי", אומר יקיר רובין, בנה של אור (28), מהנדס מכונות במקצועו. "מגיל צעיר מאוד חוויתי את הרוחניות שלה ואני יכול להעיד מקרוב על השינויים שהיא עברה".

איך מגיב ילד קטן שאמא שלו עוזבת הכל ועוברת לגור בפרו?

"זה היה הדרגתי. היא התאהבה במקום והרגישה שם טוב. היתה תקופה שהיא חזרה לארץ, אבל קרו לה כאן דברים לא טובים והיא קיבלה החלטה לעבור לתמיד.

"קיבלתי את זה, אולי כי גדלתי לתוך ההבנה שהדרך הנכונה לחיות את החיים היא להיות במקום שעושה לך טוב. בכל חופשה הייתי נוסע אליה וכילד זו היתה חוויה בשבילי. כשאמא שם היא אחרת לגמרי — ברמה הפיזית, במצב הרוח, בהתנהגות. המקום הזה מאפשר לה להיות מי שהיא ואיכשהו הצלחתי להבין את זה גם כילד קטן".

לא שמעת הערות מהסביבה?

"לא נתתי להן להשפיע עליי כי רציתי שלאמא שלי יהיה טוב. אני שמח שיש לה הזכות להגשים את החלום שלה".

 במאצ'ו פיצ'ו. "משמח אותי שאני יכולה לתת לאחרים" | צילום פרטי

פירות, ירקות ומדיטציות

ההחלטה להשתקע במאצ'ו פיצ'ו לא התקבלה ביום אחד. רובין שבה לארץ מדי פעם, למדה יהדות, נעה בין ברוקלין, פלורידה וישראל, העבירה שיעורים בבתי כנסת בבתי חב"ד.

"אבל בכל הזמן הזה, ברמה הפיזית, הרגשתי לא טוב. החום ומזג האוויר הקשו על התפקוד שלי. הצורך לחזור לפרו גבר".

לפני ארבע שנים היא שבה לפרו בהחלטה שהפעם זה לתמיד.

 "במשך השנים למדתי המון דברים שקשורים ברפואה אלטרנטיבית אצל מורים רוחניים בארץ ובעולם. פרו היא ארץ רוחנית שמאפשרת לעשות הכל בקצב אחר.

"אני קמה בבוקר, עובדת בגינה, מגדלת ירקות ופירות, מכינה אוכל בריא, עושה מדיטציות, קוראת, כותבת, עוסקת בטיפול. בדרך כלל הבית מלא מטיילים. אני מכינה להם אוכל ומארגנת להם סדנאות, וזאת הפרנסה שלי".

את הטקסים השמאניים שלמדה היא עושה לתושבי המקום. "אני נותנת להם מעצמי, והם משלמים בתפוחים ובקערות אורז. הם יודעים שאני לא נוגעת בבשר ובחלב, והדרך שלהם להכיר טובה היא באמצעות מצרכים אחרים".

ספרי על השכנים שלך.

"הם אנשים פשוטים שמתפרנסים מעבודת האדמה. הדלתות בבתים פתוחות, והם מנומסים מאוד, מכבדים את האחר ומקבלים את כולם כאילו היו בני המקום.

"המקומיים מעריכים אותי כשמאנית ששומרת על היהדות והדת שלי. הם יודעים שבשבת אין גישה אליי ולעולם לא יפריעו. מאחר שאני משתדלת להיות מנותקת מטכנולוגיה, כשקורה משהו בארץ הם מיד באים לספר לי. אני מייצגת בעיניהם את ישראל".

איך גילו אותך הישראלים?

"בהתחלה הייתי לבד. ישראלים שהגיעו למקום שמעו על ישראלית שגרה בכפר והתעניינו. שמחתי לארח כל אחד מהם. עם הזמן זה התרחב, והבית הפך לכתובת למטיילים. אני לא מחליפה את בית חב"ד, אבל גם אצלי הם מקבלים ארוחה טבעונית כשרה וטובה.

עם המטיילים הישראלים | צילום פרטי

"אנחנו עושים יחד קידוש ביום שישי, מעבירים שיעורי תורה וסדנאות על 'מחשבה יוצרת מציאות'. יש לנו המון שיחות עומק בניסיון להבין את משמעות החיים ואת האושר במקום הכי שלו בעולם".

אילו ישראליים את פוגשת?

"רובם מגיעים אליי אחרי צבא, קצת מבולבלים, מחפשים דרך שלא תמיד ברורה להם. אני לא מטיפה ולא מחזירה בתשובה, רק נותנת נקודות מחשבה, איך לחיות את החיים בקצת יותר שמחה ואור.

"אני פוגשת מכל וכל, חבר'ה שמחפשים את עצמם, כאלה שבאים לעשות סמים וגם את אלה שבאו לספוג תרבות אחרת. אני מתייחסת אליהם כאילו היו ילדיי".

והמקומיים?

"בפרו אוהבים את הישראלים, בקולומביה ממש לא. בדרך כלל מעיפים אותם משם כי ברור להם שמדובר במחפשי סמים. הפרואנים הם אנשים פשוטים וטובי לב.

"אם היינו לומדים מהם את 'ואהבת לרעך כמוך' מצבנו היה אחר. הם מנומסים, חיים 'כאן ועכשיו' בלי רדיפה סביב הזנב כמו שיש בארץ. הקצב הוא אחר, הם מעריכים מאוד את האחר".

בארץ יש לך שלושה ילדים ושישה נכדים. אין געגוע? הרגשה של פספוס?

"אנחנו מדברים בסקייפ ואני מגיעה לבקר. ברור שהייתי רוצה שכולנו נחיה במקום אחד, אבל אני לא יכולה לגור בארץ, בעיקר בגלל מזג האוויר. כולנו חותרים לאושר, והוא מורכב מאותן אותיות של אישור.

"כשהאדם מאשר לעצמו להיות מי שהוא באמת הוא יהיה מאושר. כשאדם נכנס לקונפליקט עם עצמו, הדרך לתסכול ולדיכאון היא קצרה. כשאני מאושרת הסביבה שלי מאושרת. אני יודעת שיש אנשים שחושבים שאני עוף מוזר, אבל זה פחות מעניין אותי. העיקר שמצאתי את האור וממנו אני נותנת לאחרים".

הבראת?

"לא, יש לי מוגבלות בהליכה ובתפקוד, אבל אני הולכת ופעילה. יחסית למי שאובחנה כחולה בטרשת נפוצה, תהליך השיקום שלי מדהים. אני לא לוקחת תרופות, אוכלת אוכל בריא, חיה בקצב שנכון לי, מתמודדת עם כל המוגבלויות שיש לי, ויש לי, אבל אני לא מוותרת לעצמי".

במשך השנים פרסמה רובין ארבעה ספרים שעוסקים בתובנות ומאגדים עצות לדרך חיים בריאה ונכונה יותר.

מה העצה החשובה מכולן?

"קבלו אחריות על החיים שלכם. תחיו עם מה שיש מתוך שמחה וקבלה, לא מתוך תסכול וצער".

 ולארץ לא תחזרי?

"כרגע אין לי תוכנית כזאת, אבל מי יודע?.

"הייתי רוצה להגדיל את הבית ואת הגינה ולהפוך את המקום לחוות בריאות לא רק בשבילי אלא בשביל כל מי שחי שם ומגיע לבקר".