צילום: ליהיא לפיד

הנה מתקרב השבוע הזה, שבוע הספר. אותו שבוע שבילדות זכור לנו שהיינו הולכים בו עם ההורים לקנות ספרים. לקנות את הדבר הזה שהדרת קודש עטפה אותו גם אם הגישו לנו אותו בשקית ניילון.

× × ×

"אני לא יכולה לזרוק לו את ספרים", היא אמרה לי, מצלצלת מבית אביה אחרי שנפטר. זה היה עבורה שלב הפרידה האחרון. הספרים היו חלק מרוחו. חלק מנפשו. ממי שהוא היה. הדפים המצהיבים שאצבעותיו עברו עליהם. המילים שנחקקו בזכרונו והוא ציטט שוב ושוב.

× × ×

בחנות רחבת ידיים מלאה ספרים ישבה קבוצה של אנשים. מולם היו פתוחים ארגזים מלאים ספרים משומשים. ספרים שמישהו כבר קרא. ספרים שחלקם היו אפילו קצת קרועים. ואל כל ספר כזה התייחסו שם בהדרת קודש. בכבוד. ביד רועדת. כל ספר הם לקחו, בדקו, הכניסו את פרטיו למחשב כאילו היה מישהו שבא לביקור בקופת חולים.

"סיפור חוזר", הם קוראים לזה. זהו מיזם מרגש מקבוצת "שכולו טוב" העוסקת בשיקום תעסוקתי לאנשים מיוחדים דרך הפעלת מיזמים עסקיים שונים. ב"סיפור חוזר" מתמודדי נפש מצילים ספרים.
"כמו שלמישהו יש סוכרת", אומרת לי אשה צעירה כשאני מנסה להבין את הקושי, "לי יש מחלת נפש".

והסתכלתי על החנות הגדולה הזאת, הגדושה במילים, בספרים על גבי ספרים. חלקם הזכירו לי את ילדותי. חלקם את קשיי ההתבגרות. רבים מהם אחזתי פעם. וחשבתי על האשה הצעירה הזאת והבחירה שלה דווקא פה, בין כל המילים של כל הספרים, לא להסתתר וכן להגדיר את עצמה ככה, באומץ. במילים ברורות.

× × ×

מודה שאני קוראת באייפד ובסמארטפון. אין לי שום בעיה לקרוא גם ספר בטלפון. רוב האנשים בני דורי מתפלצים מזה. בתמורה אני מודה שאני לא רק כותבת על מחשב, אלא לפעמים כותבת בסמארטפון דברים שהם לא סמס. לפעמים הם פרק בספר. לפעמים את המדור הזה.

יותר ויותר פעמים אני מגיעה לאירועים ורואה איך הצעירים שצריכים להגיד משהו לא קוראים מנייר אלא מהסלולרי. ואולי המלחמה על הכריכה היא מלחמה אבודה.

× × ×

ולכן קופירייטר עדכני קיבל משימה והחליף את השם של שבוע הספר ל"שבוע הקריאה".

× × ×

ויש בכך צדק. כי זה לא הספר שנמצא בלב העניין, אלא הצלילה הזאת אל בין המילים והשורות, צלילה אל תוך עולם אחר וסיפור אחר. של מישהו שלעולם לא תהיי, מישהי שחייה שונים כל כך משלך, אבל לפרק זמן מסוים, עד תום הסיפור, את תהיי הוא או היא. לטוב ולרע. תכאבי ותשמחי איתם, תפחדי ותצחקי איתם.
וזה כל הקסם. קסם שיש רק כשקוראים.

× × ×

גיסתי החכמה ד"ר מירב רוט, שהיא פסיכואנליטיקאית, כתבה ספר מרתק על הדבר הזה שקורה לנו. היא קראה לו "מה קורה לקורא?", והוא מדבר על הקשר בין קריאה ובין מה שקורה לנו כשאנחנו עוברים טיפול פסיכולוגי. הקריאה "מאפשרת לקורא להתבונן ממעוף הציפור הספרותי על חייו וגורלו ולשוב אליהם עם פרספקטיבה חדשה (...) מאפשרת לו לכונן מחדש את עצמיותו — דומה לעצמו, ובכל זאת מעט אחר". 

כשקראתי בספר שלה הרגשתי איך כל רגע נפתח לי חלון. ורק אז הבנתי שזה קורה לנו בכל פעם שאנחנו קוראים. קוראים בספר על מישהי שבורת לב, וזה שולח אותנו לשברון הלב שלנו. מישהו הולך לאיבוד, ואנחנו נזכרים בפחד ילדות שלנו.

והחוויה הזאת לא תלויה בדף שעליו כתובות המילים או בהמשך. זה רק ההרגל.

× × ×

אל החנות של "סיפור חוזר" הזאת הגעתי בעקבות סדר שעשיתי בבית. נשארתי עם המון ספרים שהספרייה כבר לא יכולה היתה להכיל.
וצלצלתי אליהם, אל מצילי הספרים, כדי להביא להם שני ארגזים.
וראיתי אנשים שהספרים מצילים אותם לא פחות.

"נותנים לך פה אמון", אומר לי איש ביישן נורא. "זה הכי מה שקורה פה".
כמעט כל ספר שתעלו על דעתכם תמצאו באחת מ־13 החנויות שלהם ברחבי הארץ. אפשר לבדוק באינטרנט כי הכל מקוטלג, וכל ספר עולה רק 20 שקלים. יש גם אירועי ספרות בחנויות הקסומות, שנראות קצת יותר כמו ספרייה.

זה מיזם שהוא חלק מפרויקט מקסים שנקרא "שכולו טוב" ועוזר לאנשים מיוחדים להתפרנס בכבוד.

× × ×

ועדיין, אין כמו ספר. אין כמו הריח שלו. והאצבעות שעוברות על המילים.
וגם היכולת לסיים אותו ולתת באהבה למישהו שנראה לכם שצריך את המילים האלה עכשיו.
אפילו עם הקדשה.

× × ×

שבוע הספר עוד מעט כאן, או כמו שקוראים לו עכשיו — שבוע הקריאה.
ושוב אני חושבת איך פעם קראתי כל כך הרבה יותר. ואיך אני צריכה יותר פעמים לכבות את הטלפון. לשים בצד את המסכים.
ולצלול לתוך הדפים.
אל תחושת התום של הילדות.