ענת לבנשטיין. צילום: אסף פרידמן

ראו הוזהרתם! הכתבה הזאת אינה מיועדת לבעלי קיבה רגישה, לאיסטניסטים ולנשים בהריון. ענת לבנשטיין, תושבת הוד השרון, כתבה ספר ילדים על נזלת, וליתר דיוק, על ילד שנוהג לבלוע את הנזלת שלו.

"הנושא הזה נחשב לטאבו, ואף אחד לא מטפל בו", היא מסבירה. "הרגשתי שאני רוצה לכתוב על זה ספר". "זולל הנזלת", שיצא בהוצאה עצמית, מגיע בימים אלה לחנויות הספרים.

"את תופעת אכילת הנזלת רואים בכל מקום בעולם", אומרת לבנשטיין, 44, ואם לשלושה בנים. "הבנתי שאם ילד מכניס נזלת לפה פעם אחת, זה יכול להיות מתוך סקרנות וניסוי, אבל אם הוא ממשיך לעשות כך, כנראה יש לזה הסבר, כי כשאנחנו שמים בפה משהו שלא טוב לנו, אנו משליכים אותו החוצה. ילדים עושים דברים בצורה אינטואיטיבית, כשהם מרגישים שהם נכונים. נוהגים לצחוק על ילדים שעושים את זה, אבל ניסיתי להיכנס לראש של הילד שמוצא בפעם הראשונה פילון מהאף, ו'מה אני עושה אתו עכשיו'. משם זה התגלגל".

אז מדוע ילדים אוכלים את הנזלת שלהם?

"חיפשתי מידע, וכפי שחשדתי, המנהג ה'מגונה' הזה הוא בעצם בריא, ועוזר לפתח את המערכת החיסונית של הילד. זה כמו לגדל כלב או להתפלש בחול. מבחינה בריאותית לנזלת יש יתרונות רפואיים. היא מחזקת את המערכת החיסונית. כמו בחיסון, שבו מקבלים חיידקים או נגיפים בצורה מוחלשת. הגוף של הילד לומד לזהות את החיידק ומפתח נוגדנים כלפיו, על בסיס אותו העיקרון. מכאן הגיע הרצון שלי לחלוק את ההבנה הזאת עם העולם".

קשה לכתוב על נושא כזה?

"לא. לכתוב אותו בא בטבעיות, אבל היה קשה להוציא אותו לאור".

אילו תגובות קיבלת לספר?

"חלוקות מאוד. התגובות נעות מעיקום הפרצוף והבעת תחושת גועל ועד חיוך וקריצה. יש כאלה שמזדעזעים, ויש כאלה שאומרים שזה מגניב וחמוד. אנשים, בעיקר איסטניסטים, נותנים בי מבטים מוזרים, של 'מאיפה זה בא לך'".

"בכל פעם שבאף קצת הפריע לילדון

היה שולף ממנו פילון

מסתכל, מתבונן, מתרועע

ואז מכניס לפה ובולע" (מתוך הספר "זולל הנזלת")

לבנשטיין עובדת זה שנה בעירייה, כמנהלת מדור רישום בתי הספר באגף החינוך, וזהו ספרה הראשון. היא בתם של דני לבנשטיין, לשעבר כתב הערוץ הראשון, ושל כרמי, מנהלת שיווק בכרמל מזרחי ("במשך שנים הייתי בטוחה שהחברה נקראה על שמה").

היא גרושה, אם לשלושה: יותם (15), יובל (12) ואיתי (10), ונמצאת כיום בפרק ג'. "זאת זוגיות שלישית שלי. זאת אהבה גדולה, אבל אנחנו לא חיים יחד. זה מורכב מאוד. כל אחד בבית שלו, עם הילדים שלו. אני מקווה שהאהבה תשרוד, כי זה לא פשוט".

בעברה היתה לבנשטיין דיילת אוויר, ועשתה תואר ראשון בתקשורת וניהול. "עד היום אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", היא אומרת. "יש לי משפחה של 'אובראצ'יברים'. ההורים שלי קרייריסטים, והאח והאחות שלי הם עורכי דין. אני לא מתאימה לתבנית. כמי שגדלה להורים קרייריסטים, הרגשתי סוג של מחסור בתור ילדה. רציתי להיות בבית עם הילדים, ולחוות אותם כמה שניתן. כשהילדים שלי נולדו, הקדשתי להם את עצמי, וזנחתי כל חלום או שאיפה שהיו לי. על הדרך למדתי תחומים כמו רפואה אלטרנטיבית, ואני עוסקת הרבה בספורט, שוחה ורצה".

היא עברה להוד השרון, בעקבות אביהם של שלושת ילדיה, שממנו התגרשה. "אני די תקועה פה, כי כל המשפחה שלי בראשון לציון. הייתי נשואה 12 שנה ונפרדנו".

מדוע כתבת דווקא ספר ילדים?

"בנפשי אני עדיין ילדה, והחיבור לעולם הילדים היה קיים בי תמיד. אהבתי לעשות בייביסיטר לבני דודיי הצעירים, לאחים של חברים, ובכלל - 'להטריד' כל ילד חמוד שנקרה בדרכי, והם תמיד החזירו לי אהבה וחיוכים. קל לי להתיילד".

הספר נכתב לפני שמונה שנים, אבל רק כעת יוצא לאור. "לא ידעתי מה לעשות בספר", היא מסבירה. "לפני כשנתיים, בתקופה שבה לא עבדתי, נזכרתי בו. הכנסתי בו שינויים, ושלושת ילדיי עודדו אותי לפרסם אותו. בני האמצעי גם עזר לי בשכתוב. בן-זוגי ואני השקענו לא מעט כסף כדי להוציא אותו לאור. החלטנו שזה יהיה הבייבי שלנו, כי לא נעשה יחד ילדים".

לספר יש מסר?

"כן. אנחנו כמבוגרים מתקלקלים בגלל התניות חברתיות, בעוד הילדים חווים את העולם בצורה טהורה. הם מחוברים מאוד לעצמם. קיום ההתניות החברתיות, האיסורים והטאבואים מגבילים אותם שלא בצדק. אנחנו, כהורים וכמחנכים, צריכים לדעת לשים את ההתניות בצד, ולהתחבר לילד מהמקור הבסיסי, הראשוני. צריך ללמוד להקשיב להם, לראות אותם, ולא לבוא ממקום של מבוגר יודע-כל".

לבנשטיין רוצה לכתוב עוד ספרי ילדים, שיעסקו בנושאים שהם טאבו, למשל, מיניות של ילדים. "הייתי רוצה לטפל בנושא של אוננות בגיל צעיר מאוד, בתקופה שילדים מגלים את המיניות שלהם. הם לא עושים שום דבר שפוגע באחר. צריך להסביר להם שטבעי ונכון לעשות את זה, אבל בפרטיות, כמו עם הנזלת".