רוי מייקל שפי ב"אנשים". צילום: מסך

תושב העיר, רוי מייקל שפי, סופר לעת מצוא, ובליין לעת ערב, וגם אושייה די מוכרת ב"פאקינג ברנז'ה" כתב השבוע פוסט משתפך על עומר אדם (תכף תקראו אותו במלואו) ששיגע חצי מדינה, עד שהזמינו במיוחד את רוי שלנו לסדרה "אנשים" שיסביר את עצמו היטב..

זה הפוסט: 

"עומר אדם, וואטדפאק.
אני שכנזי מת ובכלל לא אוהב מזרחית. 
אבל אני אוהב אותך. ואני רוצה שהעולם ידע. כי זה בסדר.

שיקרת בריאליטי לגבי הגיל שלך כמו פאקינג גנגסטר וכבשת מדינה. ועדיין, לחברה שלך אין ציצים מנותחים ושפה עליונה בולטת. כי אתה כזה מקסים, איש של משפחה, איש של עקרונות ולב חם שלא מודע לניואנסים ערכיים ומשניים כמו תאווה ושטחיות.

עומר אדם, תסביר לי איזה מין בן-אדם נשמע כמו פאקינג חליל. ונחל. וצהרי ערב חג. איך אתה נשמע כמו חליל ונחל וצהרי ערב חג יא דפוק מה זה הדבר הזה.
מה זה תגיד לי, שכשאני מקשיב לך, אני פיזית טועם טעם מתוק בפה עם נגיעות של אננס. מה ישך בגרון איך זה פאקינג הגיוני.

עומר אדם, תסביר לי איך זה קורה שאתה פשוט קם בבוקר, ועוד לפני שהספקת לשטוף פנים אתה נשמע כמו גלים של רוח קרירה בשדה חיטה, צבועים בצבעי שקיעת יום אביב בהיר. מה זה הדבר יא חולה נפש מה זה תגיד לי.
איך זה שהקול שלך כל כך מחוספס, ובאותו הזמן רך כל כך, כמו מגע בתולי בבד משי שנטווה בשלמותו בחום אדי מעיינות חמים בגיא הרי פוג'י ביפן. איך אחי יא דפוק מה ישך.

למה כשאתה שר אני מרגיש כל כך מיוחד? כאילו אתה מסתכל לתוך העיניים שלי, ואומר לי שאני בסדר. אני, מכולם: בסדר. ואתה יודע את זה, כי למרות הכל, ניסיון החיים שלך גרם לך לראות את העולם הזה בצורה הנכונה ביותר. ואתה יודע, ללא צל שספק, למרות כל הבילבול שלי - שאין לי מה לדאוג, כי הם, החיים? הם יקרו מעצמם. ונכון, הירידות התלולות יקרו גם הן. אבל אין שום סיבה לפחד, כי אותן ירידות יביאו עליות מופלאות שעוד לא הספקתי לדמיין כמותן בחיי. ואתה תהיה שם כדי לראות אותי צולח את אותן הדרכים כמו המאדרפאקר שאני, אותו המאדרפאקר שמעולם לא ראיתי. אבל אתה, תמיד ראית אותי, באור הבהיר ביותר שלי. אחי אתה דפוק זה לא נורמלי מה ישך.

ואיך זה שלפעמים כשאני שמח וטוב לב משום מה, ואתה נשמע באוטו שלי בקולי קולות: אני יכול לראות אותי רץ ומקפץ בסלו-מושן בין מדשאות ירקות, מחזיק יד של אישה שאני רק משער שהיא אישתי לעתיד, ושנינו לבושים בלבן. מה זה החרא הזה תגיד לי התחלקת על המוח מה זה השטויות האלה.
עומר אדם, אני רוצה שתשיר לי שיר לפני השינה, בדיוק כשחזרנו למלון באילת, אחרי מסיבה אופורית. אני עדיין לובש מכופתרת מוכתמת בקיא של מישהו אחר, ואתה מנסה לנקות לי את זה עם מסיר כתמים וניש של קליה, על הפנים שלך אני רואה בבירור שזה לא הולך לרדת. אבל אתה מחייך וקורא לי טיפשון, מספר לי בטון מתוק שהכתמים הכי קשים הם אלו שעלינו לצבור, כמו זה בדיוק.
אחי מה איך זה קורה אתה צריך ללכת לאמ.אר.איי מה זה.

עומר אדם, אני רוצה לקנות לך עוגה ולהעביר אותה לתבנית אפיה ולשקר שאני הכנתי, לא כי אין לי כוח, חס וחלילה, אלא כי אני פשוט לא יודע איך, ואני רוצה שתתרשם מזה שאני מכין עוגה.
אני רוצה שתביא לי ברכה ליום הולדת, ברכה של בני זונות, כזו שהיא גדולה ומושקעת מדי כדי לזרוק, שאהיה תקוע איתה כל חיי בקופסה שאשכח עד ליום רחוק בחיים שיראו כאחרים, ואזכר בך.

עומר אדם, בעיני אתה אחד הדברים הכי טובים שקרו כאן. ואני מוריד את הכובע בפניך, כי יכולת לשמור את הקסם הזה לעצמך. ולקריוקי בגינה של השכנים שלי.
אבל עשית החלטה למען השאר, ונכנסת לחיי.

עומר אדם,
אני רוצה לשמור איתך שבת". 

צילומים: פרטי