תלמידי כיתה ה' בבית הספר "לפיד" בהוד השרון חזרו יום אחד לביתם וסיפרו שהמורה לערבית ביקשה מהם לבנות דגם של מסגד. לא, זו לא הייתה פרובוקציה מצד המורה, גם לא דרישה של אשת חינוך הפעילה פוליטית. רק חלק ממערך שיעור שהיא סירבה לוותר עליו.

עוד ב-mynet:
מורה מוסלמית בבית ספר יהודי: "הרגשתי בג'ונגל"
אמא יהודיה, אבא ערבי: "אלוהים אחד לכולנו"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

"אני מלמדת ערבית", אמרה המורה, הדיל מוסארווה-עזב, תושבת כפר קרע. "חלק מלימוד הערבית זה גם לימוד התרבות הערבית. כמו שאני למדתי על בתי כנסת ועל התנ"ך, ככה ילדים יהודים צריכים לדעת איפה מתפללים מוסלמים, מה הם אומרים בתפילה ואיך נשמע מואזין. אני לא רואה בזה שום דבר בעייתי".

ההסבר הזה לא התקבל בעין יפה אצל חלק מהורי התלמידים שפנו למנהלת בית הספר וביקשו לפטר את המורה הסוררת. המנהלת סירבה, והדיל, למרות גל המחאות נגדה, סירבה לסגת מדרישתה. מי שלא יבנה מודל של מסגד, הודיעה, ייכשל בשיעור. ושמישהו ינסה לעצור אותה.

סיפור המסגד הוא רק התנגשות תרבותית אחת בתוך מציאות גדושת התנגשויות תרבותיות שהיוו חלק בלתי נפרד מחייה של המורה הערביה מכפר קרע שבחרה ללמד תלמידים יהודים בהוד השרון.

אבל ההתעקשות השתלמה. סיפור בית הספר "לפיד" הפך לעלילה הראשית בסרט הדוקומנטרי "המיית היונה", אותו ביימה גנית אילוז, סרט שתיאר את שנת הלימודים הלא שגרתית שעברה על הדיל ועל הקונפליקטים מול התלמידים, המורים, המנהלת וגם מול עצמה.

"לא פעם שאלתי את עצמי בשנה הזו למה אני עושה את זה", אומרת מוסראווה-עזב, "אבל זה היה שיעור חשוב מאוד גם עבורם וגם עבורי. החיבור התרבותי הזה שנוצר בשיעור, הוא משהו שלא תהיה להם הזדמנות לקבל בשלבים מאוחרים יותר של חייה. בגלל זה היה לי חשוב כל כך להתעקש, גם אם זה אומר שחלק מההורים לא יהיו מרוצים".



פרויקט הנצחה
הדיל (30) היא מורה צעירה עם סולם ערכים של הדור הישן. זה שחינוך עבורו לא היה רק מקצוע אלא הרבה יותר מזה. "מאז ומעולם ידעתי שאעסוק בחינוך", היא אומרת. "אמרו לי תמיד שנולדתי בשביל להיות מורה. אני מסכימה עם זה. ככה הרגשתי".

אחרי שסיימה תיכון, היא התקבלה למכללת "לוינסקי" ובסיום הלימודים החלה בסלילת דרכה בעולם ההוראה. אלא שבתי הספר במגזר הערבי מלאים עד אפס מקום באנשי חינוך, והדיל החליטה לפנות למגזר היהודי.

"לימדתי קצת באום אל-פאחם, ואז שמעתי על פרויקט בשם 'בואו נדבר', שבו מורים מהמגזר הערבי מלמדים בבתי ספר יהודיים. לימדתי ערבית ומקצועות נוספים בכפר סבא ובנס ציונה, ובחמש השנים האחרונות אני מלמדת ב"לפיד" בהוד השרון. במסגרת התוכנית לימדתי ערבית מדוברת כשהשיטה היא לימוד דרך סיפורים והפעלות ומשחקים".

האפי אנד
במפגש בין הדיל לבין התלמידים יש הכל מהכל: סקרנות מעורבת בהערכה, זרות וחוסר הבנה. העיסוק בנושא היהודי-ערבי דרך עיניהם של התלמידים היהודים בני ה-12-10 מעניק לסרט רגעי חסד רבים שממחישים, בצורה נעימה ומשעשעת לעתים, ומכאיבה ומשעשעת פחות לעתים אחרות, את גודל התהום התרבותי בין שני העמים המתגוררים קרוב כל כך, ואת עומק הבורות בקרב הצד היהודי של הקונפליקט.

הניתוק הזה הגיע לשיאו כשתלמידת כיתה ד' כינתה את הדיל: "ערבייה מסריחה". "מכל הקשיים זה היה הרגע הכי קשה שעברתי", אומרת הדיל, "כי פתאום זו הופנה נגדי אישית. זו לא הייתה מחאה של הורים כנגד משהו שהעברתי. זה הופנה אישית נגדי".

יום השואה ויום הזיכרון היו נקודת הרתיחה בקונפליקט בין הדיל לסובביה בבית הספר. כשמנהלת בית הספר, לאה דיין, שאלה אותה איך הרגישה בזמן טקס יום השואה, הודתה המורה הערבייה שקשה היה לה לשמוע את ההימנון המתעלם לחלוטין מקיומם של הערבים. "פתאום אני מרגישה שאני לא שייכת למקום שנולדתי בו", היא אומרת, והמנהלת, דור שני לניצולת שואה, שטיפחה מערכת יחסים חמה עם הדיל עד לנקודה הזו, אומרת לה שהיא "התאכזבה לשמוע את זה דווקא בנקודה הזו".

ביום הזיכרון, זמן קצר לאחר מכן, בלטה עוד יותר שתיקתה הקפואה של הדיל, ששמעה את המנהלת נושאת דברים בטקס שבו התייחד בית הספר: "עם זיכרם של אלו אשר מסרו את נפשם הטהורה במלחמות אשר נכפו עלינו על ידי אויבי עמנו".

חשבת לעזוב?
"כן. ואולי הייתי עושה את זה אם הייתי מוצאת מקום חדש. אבל המנהלת, לאה דיין, יצאה גדולה. היא התנצלה וביקשה שאשאר. היא עמדה נגד ההורים שביקשו
שאעזוב, ועד היום היא לא מסכימה שאלך. זו הייתה בחירה שלה שבבית הספר ילמדו ערבית, ואני מאוד מעריכה אותה על זה. הכי קל היה לה להעיף אותי, אבל למרות הכל, היא שמרה עליי ושמרה על התוכנית".

הסרט "המיית היונה", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון ושודר בערוצי הטלוויזיה, התקבל לאחרונה לסל תרב
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו