אם להודות על האמת, תמיד הרגשתי נטע זר במסעדות מרוקאיות. כל חיי חשתי לא קשור לעדה, לא מבין את המשמעות העמוקה של האוכל, את המחוות, את ההיסטוריה, את ההסברים המלומדים ללמה יש קוסקוס רק ביום שלישי. תחושה של תייר בארץ לא לי - ולא במובן החקרני של המילה, אלא במובן המנוכר.

הסלטים של אשר (אין קשר משפחתי) | צילום: אשר קשר

הרבה פעמים גם התייחסו אליי בהתאם (או שככה לפחות הרגשתי). חזיתי בקנאה בקלות בה מזמינים בני העדה את האוכל שלהם מהמלצריות, או ישירות מבעלי המסעדה, פולטים את שמות המאכלים בקלילות מעוררת הערצה, אפילו בלי להסתכל בתפריט.

פעמים רבות, לדאבון לבי, בכלל לא היה תפריט, מה שיצר בעיה כפולה: גם בגלל שהמלצרית היתה צריכה להסביר מה יש בכל מנה וגם בגלל שהרגשתי שהמחירים שחייבו אותי בהם היו על פי מחירון של תייר ולא של מקומי.

איפשהו במעמקי מוחי הבנתי למה מתכוונים כשמתארים אווירה ביתית וחמה במסעדות מרוקאיות, אבל חוסר הביטחון שלי ורגשי האשמה שמוטמעים בי כל חיי לא הניחו לי להיות חלק מזה, למרות שנורא רציתי. תמיד חשתי שמתייחסים אליי כמו אל אשכנזי פריבילג שנכנס למקום לא לו, וכולם רק מחכים לראות מה יתחולל כשייטעם יותר מדי מהחריף שמוגש לו.

זה קרה בחנוכה

מי שעוקב אחרי המדור יזכור אולי שכל המתואר לעיל דווקא לא קרה לי ב"אייווה" האשדודית - וזה, כנראה, מעיד יותר מכל על זה ש"אייווה" היא מסעדת שף מרוקאית שמיועדת לתיירים אשכנזים, כאלה שסבורים שכל אמא מרוקאית מגישה את האוכל לילדים שלה בצהריים מטאג'ין ולא מסיר הבשר וזקוקים למלצרית שתסביר להם בשפה שהם מבינים ממה מורכב כל תבשיל. ואני, תייר שכמותי, בלעתי הכל ושילמתי. שילמתי - והשלמתי.

"המטבח המרוקאי". מסעדה ששינתה את חיי ומחקה פערים עדתיים | צילום: אשר קשר

בעשור השישי למדתי להשלים עם הרעיון שלמרבה הצער, הסבל והטרגדיה, נגזר גורלי ללכת עד סוף ימיי רק למסעדות שף מרוקאיות שמותאמות לאנשים כמוני ולא למסעדות ביתיות פר אקסלנס, כמו שתמיד שאפתי.

אבל במעמקי מוחי מעולם לא ויתרתי ובאיזו פינה קולינרית קודחת בקורטקס אפילו האמנתי שיבוא יום שיתייחסו אליי כשווה בין שווים. לא סתם "התקווה" הוא אחד השירים האהובים עליי בעברית.

והנס קרה, ודווקא בחנוכה. מסעדת "המטבח המרוקאי" ברובע א' באשדוד, הסמוכה לאצטדיון הי"א בעיר, שינתה את חיי ומחקה פערים עדתיים בני חיים שלמים. הרגשתי שם רצוי ומקובל למן הרגע שנכנסתי, חשתי בנוח, ואפילו קיבלתי תפריט מפורט שהבנתי את כל מה שהיה כתוב בו והמחירים בו היו לכולם.

ים, המלצרית שלנו, בתם של בעלי הבית, היתה חייכנית, סבלנית וממליצנית, כמו למשל כשהסבירה שהתוספת המומלצת לבשר הראש עם הרוטב העשיר שלו היא אורז (מה שאומנם כבר ידעתי, אבל היא הציגה את זה בצורה כל כך חיננית שהנהנתי בהתלהבות).

כמו מרקו שמצא את אמא

ביום ראשון לא היו הספיישלים (מוח, קוסקוס ועוד), אבל היו מספיק מנות אחרות, כמו צלי בקר, שוקי עוף, קציצות דגים, נסיכת הבית ודג טונה ברוטב מרוקאי עשיר. הזמנתי את בשר הראש, כאמור, מבושל בבישול ארוך ברוטב מרוקאי, ואשתי את קציצות הבקר של אמא של ים.

בהזמנת מנה עיקרית מקבלים כאן גם את טס "הסלטים של אשר" (כל קשר בין האשרים מקרי בהחלט), וקיבלנו יופי של סלטים - סלט חומוס מצוין, סלט תפוחי אדמה אדום וטעים, גרגירי פול באותו רוטב אדום, גרגירי חומוס, סלק כמובן, כרוב לבן וכרוב אדום. תענוג עילאי מלווה בג'בטת בית חמימה.

אז מלבד הרגשה אדירה של חמימות וביתיות ביום חורף אשדודי קר ברובע א', מה עוד בן אדם צריך יותר מבשר ראש רך, טרי, נימוח, שומני במידה ועשיר ברוטב נפלא לצד אורז לבן עשוי היטב? כלום בעצם.

מדובר במנת דצמבר קלאסית, מנחמת, טעימה, ובעיקר ביתית מאין כמוה, בלי טאג'ינים ובלי דאווינים. איך אפשר להסביר את זה? הרגשתי כמו מרקו שמצא את אמו האבודה.

קציצות כמו בבית | צילום: אשר קשר

מרגישים כמו בבית

הביקורת של אשתי על הקציצות שקיבלה היתה מקורית ויוצאת דופן: "אני מאוכזבת", היא הצהירה, "זה בדיוק כמו הקציצות שלי".

אבל הקציצות שלך מצוינות.

"נכון, אבל רציתי לטעום משהו אחר".

אז כדי לטעום משהו אחר היא עשתה משהו שהיא לא עושה לעולם. היא בצעה את הג'בטה לשניים והכינה לעצמה כריך מגרה מאין כמוהו עם הקציצות, הרוטב העשיר והמצוין שלהם וקצת מהסלטים. אמרנו אוכל ביתי? אז אין יותר ביתי מסנדוויץ'. אולי בזמן אחר הייתי מבקש ביס, אבל חששתי שזה יתפרש כאילו אני מוכן לתת לה קצת מהמנה שלי - וזה משהו שממש לא רציתי לעשות. על פי רמת הגימור של אכילת הסנדוויץ' אני יכול לנחש שהיה לה טעים בהחלט.

הערה לסיום: היחס והפרשנות של בעלי "המטבח המרוקאי" למונח "מסעדה ביתית" נכונים ומדויקים בכל דבר כמעט - אבל לא צריך להגזים בזה, כמו למשל לעשן ליד הלקוחות כמו בבית. אז נכון שבאופן תאורטי זה הבחוץ של המסעדה, אבל לא בדצמבר לאחר שהבחוץ עובר סגירת חורף.

עוד הערה לסיום בעקבות ההערה הקודמת: אני מקווה שיש לכם עדיין דעה טובה עליי למרות שהערתי לכם. לא רוצה לקלקל את הרושם הטוב שהשארתי, כי אני מתכוון לחזור.

מראה מקום:

"המטבח המרוקאי", הראשונים 3, אשדוד

שעות פעילות: א'-ה' 10:00-17:00, ו' 10:00-14:30

פסקול: מפופ ומשם

תג מחיר: מנת בשר ראש עם תוספות - 60 שקל, מנת קציצות עם תוספות - 45 שקל; סך הכל: 105 שקל