אשר קשר //

שום דבר במראה של הבחור הצעיר, צנום הגוף ונמוך הקומה שנסע השבוע באוטובוס מרמאללה למחנה הפליטים שועפאט, מרחק זריקת אבן מצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, לא מסגיר את העובדה שמדובר באחד המוזיקאים הכי מוכרים בימים אלה בעולם הערבי. בישראל מעטים בלבד מכירים אותו, וכנראה גם לא יכירו.

מוגרבי. "ברור לי שאם הייתי ישראלי הייתי במקום אחר" | צילום: רפי קוץ

יותר מ־27 מיליון צפיות ביוטיוב נרשמו עד השבוע ללהיט המקפיץ "יא בינתי מילי" (ילדה תרקדי, בתרגום חופשי למדי) של אמן הפופ והראפ ג'אביד (שם הבמה של מוחמד מוגרבי), והספירה רק נמשכת.

לשם השוואה, זאת בערך כמות הצפיות ב"מלכת השושנים" של עדן בן זקן ו"נמסטה" של סטטיק ובן אל,  והרבה יותר ממה שקיבל נדב גדג' עם "גולדן בוי". הדוגמאות, אגב, אינן מקריות, כי זה בדיוק הכיוון המוזיקלי של ג'אביד (32): לחני פופ מרקידים עם טאץ' היפ הופי מרומז.

אבל עם כל הכבוד להשוואות, להיות מוזיקאי פופ בשועפאט, גם אם אתה מצליח כמו מוגרבי, זה סיפור אחר. "למרות ההצלחה, אין לך ממש לאן ללכת, גם פיזית ובעיקר נפשית", הוא אומר.

"זה לא רק בגלל המחסומים שנמצאים בכניסה למחנה, אלא גם בגלל הדברים האחרים שבתוכו. זה העוני, האלימות, ערימות הזבל וההזנחה".

מוגרבי דווקא ניסה להגיע לקהל הישראלי. מאז היה בן 15 הופיע כמוזיקאי היפ הופ, גם בפני קהל יהודי בירושלים ותל אביב.

הוא למד קולנוע במכללת אריאל ואמנות בבית הספר לצילום במוסררה, הופיע בפסטיבלים ברחבי העולם, ובשנת 2010, במכסיקו, זכה בפרס שלום של ערוץ MTV אמריקה הלטינית על מאמציו להשתמש במוזיקה לקמפיין להפסקת האלימות נגד נשים.

"ועדיין", הוא אומר, "יש גבול למה ולמי שאתה יכול להגיע אליו כשאתה פלסטיני משועפאט".

ללמוד גרמנית ברמאללה

בשנת 2018 הוציא מוגרבי שני אלבומים ואת הלהיט "יא בינתי מילי" ובימים אלה הוא עובד על אלבום נוסף, שייצא בתחילת 2019.

מדי בוקר הוא עולה על האוטובוס שיוצא משועפאט למכון גתה ברמאללה, שם הוא לומד גרמנית, כהכנה למקום שבו יחפש את עתידו. באוטובוס, כשמזהים אותו ומבקשים סלפי וחתימה, הוא משתף פעולה בשמחה.

מוגרבי. בקשות לסלפי באוטובוס | צילום: רפי קוץ

זה קצת מוזר שאמן מצליח נוסע באוטובוס. זה כמו שאייל גולן ייסע בתחבורה ציבורית בתל אביב.

"אני עדיין לא שם", הוא צוחק, "חוץ מזה, הרבה יותר מהר להגיע לרמאללה באוטובוס כי עומדים זמן קצר יותר במחסומים. כשאתה ברכב, החיילים יכולים לשגע אותך. לפעמים, גם בגלל הלחץ של הגדר והמחסום, גם מי שמנסה להישאר מחוץ למעגל האלימות לא תמיד מצליח.

"מציקים לך, אומרים תרד מהאוטו, תפתח פה, תפתח שם. אנשים מתעצבנים, צועקים על החייל ואז הולכים לכלא".

ההצלחה של "יא בינתי מילי" תפסה אותו לא מוכן. "לא יודע להסביר את זה", הוא מודה. "גם אני הופתעתי. נסעתי להודו אחרי שהשיר יצא, והיו לו מאות אלפי צפיות כמו לרוב השירים שלי.

"פתאום זה קפץ בצורה פסיכית למיליונים. מחצית מהכניסות זה בעולם הערבי והשאר באירופה. בעיקר מערב אירופה. מעט יחסית בארצות הברית". 

אני לא גימיק

בתחילת הדרך כתב מוגרבי על פוליטיקה, אבל בתקופה האחרונה שינה כיוון. "הפסקתי עם זה לגמרי", הוא אומר בנחרצות.

"בשנים האחרונות הרגשתי רע יותר ויותר עם זה. כל כך רע שהיה שלב שרציתי בכלל לוותר על המוזיקה. אז בסוף פשוט ויתרתי על הפוליטיקה. יש בזה יותר מדי אלימות וזה מדכא אותי.

"שיניתי הרבה דברים במוזיקה שלי. בשלב כלשהו נמאס לך לדבר על פליטים, על תנאי החיים במחנה כמו שועפאט ועל המצב הביטחוני. אני רוצה לעשות מוזיקה אחרת, שיותר פונה לרגש, יותר מרקידה, פחות כועסת ובעיקר פחות פוליטית. התנתקתי מכל מה שעשיתי קודם".

לכן גם ניתקת את הקשר עם הישראלים?

"בדיוק בגלל זה. אני רוצה להרקיד אנשים ופוליטיקה זה הדבר הכי רחוק מזה".

לא רק מהפוליטיקה תפס מוגרבי מרחק אלא גם מאנשים רבים שהכיר. אחד מהם הוא רם מזרחי שפינוזה (די־ג'יי רמזי) מירושלים, שנהג לארח אותו בליין מוזיקת האינדי הערבית שערך מדי חודש בפאב המזקקה.

בליין הזה השתלבו אלמנטים מערביים בשירה הערבית בצורה חלקה וטבעית, ומוגרבי, שהיה אחד מכוכבי הערבים הללו, הופיע בהם מול קהל מעורב, החל מנשים עם חיג'אב וכלה בחובשי כיפות, והפגין יכולות בכל הסגנונות, מאינדי, דרך היפ הופ ועד דאבסטפ. שפינוזה, שראה במוגרבי אורח קבוע ורצוי, לא הבין מדוע נעלם מהשטח.

"זה לא רק שאירחתי אותו במזקקה", הוא אומר, "הוא גם ישן אצלי בדירה בנחלאות, אבל פתאום הוא ניתק קשר. לא רק איתי, עם כל החברים הישראלים שלו".

איך הכרת אותו?

שפינוזה: "הכרנו באירוע השני שערכתי במזקקה. ידידה איטלקית שעשתה דוקטורט על שועפאט הזמינה למסיבה ידיד שלה שמתגורר שם. במהלך המסיבה ניגש אליי אותו בחור והדהים אותי כשאמר לי, 'טראק ההיפ הופ ששמת עכשיו, זה שלי'.

"ככה הכרתי את הראפר מוחמד מוגרבי. הוא ממש התלהב מהמסיבה והצעתי לו שיבוא לתת הופעת פריצה במסיבה הבאה".

המשכתם להיות חברים?

"ברור. הופענו יחד ביום הסטודנט בבאר שבע, בפסטיבל מקודשת במופע "כולנא" עם אמנים ערבים ויהודים נוספים, נסענו יחד לפסטיבלים בחו"ל והוא הופיע בסרט של דיויד ברוזה על אמני המערב שחברו לאמנים פלסטיניים".

שם במה: ג'אביד| צילום: רפי קוץ

אז מה קרה?

"לפני כמה חודשים הוא פתאום הפסיק לענות לטלפונים, עשה "אנפרנד" לכל מי שאני מכיר בפייסבוק. מישהו סיפר לי שמיליונר מדובאי החליט להשקיע בו כסף והתנה את זה בכך שמוגרבי ינתק כל קשר עם ישראל. כמובן שאני מאוכזב מהאופן שבו הוא סיים את הקשר בינינו".

"הסיפור על מיליונר מדובאי לא נכון", אומר מוגרבי. "החלטתי פשוט שאני לא רוצה יותר להיות מזוהה כאמן פלסטיני בישראל.

"לא היה לי מקום להגיע אליו מחוץ לגבולות המזקקה, אולי כמה הופעות בודדות אחרות בישראל וכמה פסטיבלים שמארחים פלסטינים בשביל הקטע, ופחות בגלל מה שהם באמת עושים".

הרגשת מוגבל?

"אלא מה. ברור לי שאם הייתי ישראלי הייתי במקום אחר כיום. יש לי חברים מוזיקאים בלונדון ובניו יורק ומשגע אותי לראות את ים האפשרויות שעומדות בפניהם.

"כאן זה בלתי אפשרי להצליח בגלל הסטריאוטיפים ומחסום השפה. אני יודע שכאמן פלסטיני מצפים ממני בישראל לדברים מסוימים. אבל אני לא גימיק".

מג'נין ועד קטאר

למרות שמוגרבי מרוויח, לדבריו, 8,000 דולר על הופעה, הוא עדיין מתגורר בבית הוריו. "הם תומכים בי כל השנים", הוא אומר. "לא יודע אם למישהו אחר בגילי היו מוותרים אם הוא היה נותר רווק בגיל 32". 

הם היו בהופעות שלך?

"ברור. גם האחים והאחיות שלי. יש לי משפחה גדולה ותומכת. הם היו גם בהופעה הגדולה במלון גרנד פארק ברמאללה לפני כחודש. היה מדהים שם".

עד 2012 היה מוגרבי מנהיגה של להקת ג'י טאון שפעלה במשך עשר שנים בשועפאט. "היה ברור שכמוזיקאי אבחר בראפ", הוא אומר, "זה היה הדבר הכי טבעי עבורי.

"בתור ילד הכרתי להקות ראפ כמו "די־איי־אם" מלוד ו"אן־וו־אר" מעכו, אבל הם דיברו על המצב הפוליטי הכללי, אבל אף אחד לא דיבר על ירושלים, על מה אנחנו מרגישים כתושבי מחנה פליטים, על המחסומים, על המצב הכלכלי שלנו, על התנאים במחנה, על זה שבשביל ללכת למכולת אתה צריך לעבור הרים של זבל וביוב פתוח".

אז שרת?

"כן. עשיתי פריסטייל (אלתור חופשי של ראפ) לבד ואחר כך קמה הלהקה. בהתחלה לא רצו להקליט אותנו, אבל בסוף הבינו שמה שאנחנו רציניים, לא שרים סתם על בחורות ומכוניות, אלא ממש מחאה על המצב, כמו שנהג לעשות טופאק, מוזיקאי הראפ שהערצנו".

הוצאתם גם אלבום.

"הקלטנו באולפני סברין בשייח' ג'ראח ושם הוצאנו את האלבום שלנו. אחרי שיצא האלבום הופענו בכל הגדה המערבית: ג'נין, רמאללה, שכם וכמובן מזרח ירושלים. היינו גם בצרפת, בגרמניה, במקדוניה ובקטאר. אבל אחרי שאתה חוזר אתה מבין איפה אתה חי ביתר שאת".

ועל זה כתבתם?

"ברור. כשאתה חי בגטו אתה כותב על אלימות, על התעללות. כעסנו על המשטרה, על הצבא ועל המדינה, וגם מחינו על הפסיביות וההשלמה עם המציאות של החברים שגדלו איתנו במחנה.

להתקרב לפופ, להתרחק מפוליטיקה. בהופעה | צילום: אמין סאעב

"הרגיזה אותנו העובדה שהם משלימים עם המציאות כל כך בקלות. זה קשה. המחסומים, היחס מהחיילים, אפילו היחס מערביי מזרח ירושלים שמתייחסים למי שמגיע ממחנה פליטים כערבים סוג ב'".

"אתה חושב לעצמך הרבה פעמים איך במקום כמו שועפאט יוצרים מוזיקה", אומר שפינוזה, "אבל המוזיקה הטובה ביותר נוצרת תחת אש דווקא. יש בימים אלה צמד ראפרים מחאלב שדווקא בזמן ההפצצות עשו את המוזיקה כי טובה שאפשר".

פלסטיני במכללת אריאל

הניגוד בין ג'אביד, המוזיקאי הכריזמטי ומלא החיים שמופיע בקליפים, שרובם צולמו במרכז רמאללה, לבין המרירות והתסכול של מוחמד מוגרבי מדהימה.

הוא מצוי במאבק תמידי על מקומו ועל עתידו. מחפש כל הזמן אלטרנטיבות. "בגיל צעיר כבר הבנתי שמי שלומד בבית הספר של המחנה, העתיד שלו הלך, הוא לא יתקבל לשום בית ספר טוב אחר כך. אין עתיד למי שלומד פה. למזלי שלחו אותי לתיכון פרטי בירושלים".

נראה שתמיד היית שונה. עשית את הדברים אחרת.

"תמיד ראיתי את הדברים רחוק יותר. לא הייתי כמו כולם. הנחיתי תוכנית של 'ראפר נולד' בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, הייתי בקשרים עם אמנים ישראליים, כמו דיויד ברוזה.

"רציתי להירשם לבית הספר למשחק סם שפיגל, ואמרו לי לחזור אחרי שנה, אז חברים המליצו לי על בית הספר לאמנויות במוסררה. אחרי שנה עזבתי, כי זה היה פלצני מדי בשבילי, רציתי משהו יותר מעשי. ככה הגעתי למכללת אריאל".

פלסטיני במכללת אריאל נשמע ממש לא סטנדרטי.

"חיפשתי מקום במחיר סביר וקרוב לבית. רק מאוחר יותר גיליתי שזה בהתנחלות".

איך התייחסו אליך?

"אני מעדיף לא להיזכר בשנים האלו. בוא נאמר שלא ממש נשארו לי חברים משם. לא התחברתי איתם. אמנם לימודי קולנוע בנויים על שיתוף פעולה, ויצא לי להיות צלם, עוזר במאי ותפקידים אחרים בהפקות של אחרים, אבל הם לא רצו לעזור בהפקות שלי".

מה היה נושא סרט הגמר שלך?

"קראו לו 'ירושלים גן עדן'. זה היה וידאו־ארט של 50 דקות שיצרתי עם חברי סברין, להקה מזרח־ירושלמית ותיקה. בוא נגיד שרוב הקהל באולם לא אהב מה שעשיתי. חלק יצאו באמצע".