אשר קשר //

"מאז שאחי, גיל רוזנטל, נהרג בשנת 1992 בהתרסקות מסוק בלבנון, המשפחה שלנו נוהגת לציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל בבסיס שלו בתל נוף", מספרת אשרת רוזנטל (43) מקיבוץ ניצנים.

"באופן אישי זה מעולם לא דיבר אליי - לא תוכנו של הטקס ולא התפאורה הזו של המסוקים מסביב. הלכתי כי כל המשפחה הלכה, אבל חשבתי שאפשר לציין את זה קצת אחרת.

"לפני כעשר שנים הצטרפתי לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, ולאחר כמה שנים של חברות בפורום החלטתי ללכת לטקס יום הזיכרון המשותף".

אבל זה נופל על מועד הטקס הרשמי של אחיך.

"בכל זאת. המסר של הטקס הזה הוא שהשכול והכאב פוגעים בשני הצדדים, וזה התאים הרבה יותר לערכים שלי כיום, לאמונה שלי שחשוב לי לחתור להידברות ולשלום. אבל זה לא היה קל.

"בשנה הראשונה אמא שלי הגיבה בבכי. זה השפיע גם עליי ברמה כזו שחליתי ובסוף לא הלכתי באותה שנה לאף אחד מהטקסים. בשנה אחרי זה כבר הלכתי לטקס של הפורום. מאז אני הולכת רק לטקס הזה".

יום זיכרון אלטרנטיבי. האיומים נמשכים | צילום: טל שחר

"אני מכבדת את הבחירה שלה", אומרת אילה רוזנטל (53), אחותה של אשרת, החברה אף היא בפורום המשפחות ואף משמשת שם כמנחת קבוצות משותפות של ישראלים ופלסטינים, "האמת היא שהייתי הולכת בעצמי אם זה היה בתאריך אחר, אבל אני לא מוכנה לוותר על ההשתתפות בטקס יום הזיכרון בבסיס תל נוף עם ההורים שלי".

ביום הזה ממש

בצל ההתנגדות הציבורית והאלימות הפיזית, שבאה לידי ביטוי בהפגנות מול הטקס שמקיימים ארגון "לוחמים לשלום" ו"פורום המשפחות השכולות" מדי יום זיכרון ב־14 השנים האחרונות (אלימות הקיימת גם ביומיום ברשתות החברתיות ובכלל), רק מעטים מודעים לכך שהטקס השנוי במחלוקת מצליח לעורר גם התנגדות מבית, בתוך הפורום הישראלי־פלסטיני.

המחלוקת הפנימית לא עוסקת בעצם קיומו של האירוע אלא בעובדה שהוא מתקיים דווקא ביום הזיכרון לחללי צה"ל. 

הטקס, שהחל באירוע צנוע בתיאטרון תמונע, שמשך כמה עשרות אנשים, הפך לאירוע משמעותי בציבוריות הישראלית והוציא מהבית יותר מ־7,000 משתתפים שהגיעו בשנה שעברה לאירוע בפארק הירקון (רובם המכריע של המשתתפים היו ישראלים, כאשר עשרות בודדות של פלסטינים זכו לקבל אישורי כניסה לישראל בכדי להשתתף בטקס).

"האיומים על הטקס נמשכים גם עכשיו", אומר נתן לנדאו (34), פרויקטור ב"לוחמים לשלום" ולוחם לשעבר בסיירת הנח"ל. "נכון לרגע זה עדיין לא קיבלנו את היתרי הכניסה עבור שותפינו הפלסטינים שבאים לטקס. בשנה שעברה עתרנו לבג"צ נגד שר הביטחון, שסירב להעניק אישורי כניסה, וזכינו.

"השנה העלויות התקציביות גבוהות ומאתגרות, ולכן פתחנו בפרויקט גיוס המונים, וכמו בכל שנה אנחנו מוצפים בגידופים ובאיומים מצד מתלהמים חסרי אחריות, שפשוט לא מבינים דבר אחד - ששום דבר מהדברים האלה לא ירתיע אותנו מלקיים את הטקס, לזכור את יקירינו ביחד ולתת תקווה לעתיד משותף לכולנו.

"העברנו את הטקס שעה ויותר קדימה, כדי לאפשר לחלק מהאנשים להשתתף בטקסים הקבועים ואז להגיע לטקס שלנו".

אבל למה באותו יום?

"כי הסמליות של קיום הטקס דווקא ביום הזיכרון מאוד חשובה ומשמעותית לנו. לטעמי זה חייב לקרות ביום הזיכרון. אני מבין בסבטקסט של המשפט  "במותם ציוו לנו את החיים" שזו המטרה שלנו: שיגמרו המלחמות. יהיו לי ילדים ונכדים יום אחד ואני רוצה להגיד שלהם שעשיתי הכול למנוע את המלחמה הבאה".

"זו אכן סוגיה מורכבת", אומר גילי מייזלר (58) ששכל את אחיו גיורא ונמנה על "פורום המשפחות השכולות", שמפיק את הטקס. "אין לאף אחד אצלנו בעיה עם הטקס עצמו, אבל קיימים חילוקי דעות באשר למועד קיומו.

"אפילו אני עצמי, שמפיק את האירוע, לא מגיע אליו כי אני הולך באופן קבוע לטקס יום הזיכרון בשבט הצופים של גיורא ז"ל בירושלים". 

אתה לא הולך לטקס שאתה בעצמך מפיק?

"זו סוגיה מורכבת, אמרתי לך", מייזלר מחייך, "זו השנה השלישית שאני מפיק את הטקס ועדיין לא הייתי בו. אני חי אותו עד שעה לפני ומשעה אחרי. בזמן הטקס עצמו אני נמצא בטקס של שבט צופי מודיעין בהר הרצל בירושלים, כפי שעשיתי ב־40 השנים האחרונות".

אושרת רוזנטל, בן כפיר ואילה רוזנטל. "אף אחד לא יגיד לי איך להתאבל" | צילום אבי רוקח

"כמו אצבע בעין"

"אני לא משתתפת בטקס הזיכרון המשותף של 'פורום המשפחות השכולות' מתוך עיקרון", אומרת מאשקה ליטבק (71) מקיבוץ נגבה, אחת מוותיקות הפעילות ב"פורום המשפחות השכולות", שאביה משה נהרג ימים אחדים לפני לידתה, במלחמת השחרור, ואחיה ארנון נהרג במלחמת ההתשה.

"לעולם גם לא אשתתף בגלל התאריך שבו הוא מתקיים: ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עד יום מותי אהיה בטקס בביתי נגבה, לכבד את זכרם של אבא שלי ואח שלי שנהרגו על הגנת מדינת ישראל ולכבד את כל חללי קיבוץ נגבה שנהרגו במלחמת העצמאות ולאחריה".

השמעת את דעתך באוזני חברייך לפורום?

"הדעה שלי ידועה למארגני הטקס. לדעתי זה להכניס אצבע לעין לציבור הישראלי דווקא בערב הזיכרון, שמאחד אותנו האזרחים היהודים, הדרוזים, הצ'רקסים, הבדואים והערבים שנהרגו במערכות ישראל. אז במקום להיות מאוחדים הולכים לבג"צ.

"החברים שלי לא צריכים לחטוף קללות ויריקות ולא צריך משטרה בטקס יום הזיכרון. ברור שאם הטקס היה במועד אחר, ולא חסר מתי, הייתי מגיעה. אז אני לא עושה לייקים בפייסבוק לפוסטים של הטקס, לא תורמת לו מכספי אלא פשוט מתעלמת".

הרבה חושבים כמוך?

"אני לא היחידה שחושבת כך ולא מגיעה. הרי אם יזיזו את התאריך יגיעו גם יותר אנשים. אבל בין מארגני הטקס יש גם את 'לוחמים לשלום', שהם לא בהכרח משפחות שכולות עם הרגישות שלנו, והם מתעקשים על כך".

בן כפיר (72) מאשקלון, שבתו יעל נהרגה ב־2003 בידי מחבל מתאבד בצריפין בזמן ששירתה כקצינה, מאס בטקסי ימי הזיכרון כבר לפני שנים. "השתתפתי בעבר בטקסים והחלטתי שהם לא מתאימים לי. הם לאומניים לטעמי ומקדשים את המוות. אני זוכר טקס של בית הספר לאומנויות באשקלון שפשוט התחשק לי לקום ולצרוח מזעם ובושה". 

בשנה שעברה היית מאלה שפנו לבג"צ נגד שר הביטחון.

"עם כל הכבוד לשר הביטחון, אף אחד לא יגיד לי איך להתאבל על בתי. זו החוויה הפרטית שלי וזכותי לציין אותה בדרך שלי".

והדרך שלך עוזרת לך?

"אין לי ברירה. אני עדיין מתאבל, אבל אם יש אפשרות לדבר עם האויב ולעשות שלום, זו המטרה שלי בחיים, כדי שאף אב או אם אחרים לא יאבדו את ילדיהם. זו הדרך שלי להתאבל".

אבל יש מי שלא מקבל את זה. התגובות מאוד אלימות נגדכם.

"אני לא מבין כיצד יש אנשים שבוחרים באלימות ביום כזה. עומדים שם הצל ובן גביר עם עוד 200 איש וצורחים קללות איומות, זורקים חיתולים עם שתן ויורקים עלינו. הם אפילו לא יודעים מה קורה שם ומעולם לא הקשיבו לטקס עצמו. אבל זה לא ירתיע אותי. אף אחד לא יגיד לי מה לחשוב וכיצד להתאבל במדינה שלי". 

ואם ישנו את מועד הטקס תשב בבית?

"אלך למועד החדש ואשב בבית בערב יום הזיכרון. אני חייב לציין שאני כן הולך לטקס יום הזיכרון של האוניברסיטה הפתוחה, שיעל למדה בה. זה טקס איכותי ולא מתלהם כמו טקסים אחרים".

תנועת ההתנגדות

"אני לא חושב שצריך לשנות את מועד הטקס", אומר אוסמה עלוואט (42), תושב יריחו וחבר בארגון "לוחמים לשלום", "זה היה לא נכון לעשות את זה בזמן אחר.

"אנחנו ב'לוחמים לשלום' מאמינים כי דווקא ביום הזה, יום השכול של העם הישראלי, ביום הקשה והנורא הזה, חייבים להתאחד תחת המסר של תקווה לעתיד ולחבק אחד את השני, נפגעי הטרור משני הצדדים. גם לנו יש קורבנות וכולנו חייבים לעמוד יחד כדי שלא יהיו קורבנות נוספים".

לא מגיעים הרבה פלסטינים לטקס.

"לא בגלל שלא רוצים. אנחנו לא מקבלים אישור להיכנס כי ביום הזיכרון ויום העצמאות יש סגר על מדינת ישראל. עבור המשתתפים הפלסטינים בטקס זה לעמוד במחסום בכל שנה במשך שעות מבלי לדעת כלל אם יקבלו אישור ולעבור מסכת של השפלות גם מבית וגם אצלכם".

זה טקס שיכול לקרות גם ביריחו, לדעתך?

"טקסי זיכרון הם לא המנטליות של העם הפלסטיני. יום הנכבה זה משהו אחר שמציין משהו אחר. יש יום שנקרא 'יום השהיד', אבל זה לא כמו יום הזיכרון אצלכם. יש אצלנו המון מתנגדים לטקס כזה עם הישראלים, אבל זו ההתחלה. אני מקווה שיותר ויותר אנשים ייצאו מהקופסה שלהם. רק אם נמשיך בדרך הזו זה יצליח".

בישראל טוענים שזה לא הגיוני לציין את יום הזיכרון עם מחבלים.

"מחבלים? אמא פלסטינית שהבן שלה נהרג בהפגנה והיא חוששת לגורל ילדיה האחרים היא מחבלת? כל מי שמתנגד לטקס שלנו חייב להגיע לפחות פעם אחת", אומר אוסמה עלוואט. "אין דבר מרגש יותר ומאחד יותר מאשר לראות בטקס הורים שכולים משני הצדדים בוכים כשהם שומעים את הצד השני מדבר, ובמיוחד כשזה קורה דווקא בתאריך הזה".