"אבא היה איש צבא, אבל גם אמן בנשמתו ומחובר למוזיקה. היינו שרים המון", נזכרת הילה כהן־אלעזר, בתו של רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר (דדו) ז"ל.

"כשגרנו בתל אביב הוא היה לוקח אותי לבית הספר בדרך לקריה. כשהיתה מתחילה להתנגן יצירה שאהב מאוד, 'ארנחואז', הוא היה מגביר את הווליום ומורה לנהג שלו, 'סע לאט', גם אם זה אומר שנאחר לבית הספר ולישיבה. ככה היינו נכנסים לבועה שהיא רק שלנו".

המוזיקה שליוותה אותה מאז ילדותה מבשילה בימים אלה עם הסנוניות הראשונות מאלבומה השני, שיצא לאור בקרוב. האלבום הזה מוכיח שגם לקראת העשור השביעי בחיים תחביב יכול להפוך לקריירה.

כהן־אלעזר. "זה כמו מעיין שבקע ולא מפסיק לשצוף ולקצוף" | צילום: ריאן

כהן־אלעזר היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, אבל המוזיקה ממלאת אותה לא פחות. "זה כמו מעיין שבקע ולא מפסיק לשצוף ולקצוף. יש לי בראש עוד עשרות שירים שמחכים לנגן בי. גם החיים עוזרים לנביעת המעיין".

אביך נפטר מהתקף לב בשנת 1976 כשהוא בן 50. עד כמה נוכח ה"אין" של אביך במוזיקה שלך?

"זה לא רק שאבא שלי נפטר, הוא תמיד היה קצת חסר. כשהוא עצמו היה בן 15 אבא שלו העלה אותו לרכבת והוא נשאר לבד.

"היה לו העולם שלו והוא נעדר הרבה. היה משהו חם ואוהב מאוד באבהות שלו, אבל גם נעדר. גם כשהיה איתנו הוא היה נודד לו לפעמים. היינו צוחקים בארוחת הערב שאבא מדבר עם הכרוב עכשיו. ראינו שבראש שלו הוא כבר מתכונן למשהו אחר".

הבועה של אבא

באחד השירים היפים באלבום, "נומי נים", כהן־אלעזר מחיה את שיר הערש שכתבו זרובבל גלעד (מילים) ודוד זהבי (לחן) לפני שנים. "זה שיר שאבא היה שר לי בתור ילדה, ואני הייתי שרה לילדיי", היא מספרת בהתרגשות.

"תמיד בהרגשת החמצה על כך שהם לא הספיקו להכיר את סבא. כשבני הצעיר דוד, שקרוי על שם אבי, היה בן ארבע הרדמתי אותו בעזרת השיר הזה, ופתאום הוא פקח עיניים ואמר, 'אני מרגיש שאני כבר ממש מכיר את סבא, אבל הוא אף פעם לא יכיר אותי'.

דוד אלעזר (דדו) ז"ל | צילום פרטי

"כשהייתי בהריון הראשון חששתי שיהיה לי בן ואצטרך להחליט אם לקרוא לו על שם אבי. למזלי, נולדה בתי הבכורה ואחריה בת נוספת. כשדוד נולד כבר הייתי בשלה להתמודד עם העניין.

"זה תהליך דומה למה שקרה לי עם הדמות של אבא שלי. היכולת לתקשר את מה שעובר עליי לעולם דרך המוזיקה. הוא הרי לא רק דמות שלי אלא של כולם".

ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, הטילה את מרבית האשמה על הדרג הצבאי וניקתה כמעט לגמרי את הדרג המדיני.

"למרות זאת, כשהיינו הולכים ברחוב אחרי המלחמה אנשים עצרו אותו, לחצו יד, עודדו ותמכו", היא אומרת.

"הוא לא ניסה להיאבק על שמו אחרי המלחמה. היה לו חשוב שהעט שחתם איתו על הסכם הפסקת האש עם המצרים יישמר היטב, כי הוא טען שזו תחילתו של הסכם שלום איתם. נעשה לו עוול, אבל המצב באמת היה קשה, ואנשים יעשו הכל כדי להגן על עצמם. לאחי, למשל, קשה מאוד עם משה דיין.

"בסרט שעשה על אבי הוא דיבר על כך שכשהיה ילד תכנן להרוג אותו. אני מעדיפה להסתכל על הזכות הגדולה שהיתה לנו שאבא היה שם והוביל את המלחמה הקשה הזאת. אבא, עם העמידות הנפשית שהיתה לו".

כשאני שואל את כהן־אלעזר למה מוזיקה ולמה דווקא עכשיו היא חוזרת לימי ילדותה. "המוזיקה היתה שם מתחילת חיי. אביה של אמי, צבי ארד, היה משורר שתרגם לעברית קלאסיקות ספרותיות משבע שפות וגם המציא לא מעט מילים עבריות.

"ניגנתי ושרתי מרגע שאני זוכרת את עצמי. הגיטרה היתה בידי עוד לפני שידעתי לדבר. מורים בכו מהתרגשות כששרתי בבית הספר".

ובכל זאת החלטת להתמקד ולעסוק בפסיכולוגיה.

"זאת לא היתה החלטה, ניסיתי דברים, קפצתי למים. לפני הפסיכולוגיה ניסיתי להתקבל למתמטיקה ולמדתי פסנתר וגיטרה.

"שנים שרתי בהרכבים והרגשתי שהמוזיקה עוד צריכה להבשיל. זאת לא החלטה אלא משהו שבקע ממני, והמשכתי לנגן בתוך המולת החיים והעבודה. בבוקר תמיד היתה ערימה ענקית של כלים בכיור כי אחרי העבודה הייתי יושבת לנגן. גם כילדה הייתי מסיימת שיעורי בית ומתיישבת עם הגיטרה. אבא היה חוזר בלילה, מתיישב על רצפת החדר ושר איתי".

אמנים מעטים מחכים עד גיל 60 כדי לצאת לאור.

"הכל קרה במקרה. ביום כיפור תמיד קשה לי, עולים בי זיכרונות, מחשבות וגעגועים, ואני מחפשת שיר או ספר שאפשר לחשוב דרכו. כשלקחתי את הספר 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן התחלתי להלחין ולעבד חלקים ממנו לשירים. שלחתי לו בחרדת קודש כל שיר שהושלם, והוא עודד אותי להפיק מהם אלבום".

להרגיש את הכאב

לפני שנתיים יצא לאור אלבום הבכורה שלה. הוא נשא את שם הרומן הכואב של גרוסמן שנכתב אחרי נפילת בנו אורי ז"ל במלחמת לבנון השנייה.

"גם אז עוד לא היה ברור לי שאני בונה קריירה חדשה", היא משחזרת. "אני זוכרת שנסעתי ברכב, בגשם, שמעתי את הדיסק שלי כשעוד היה בשלבי הפקה ראשונים, הסתכלתי על האנשים ברחוב ותהיתי אם מישהו ירצה לשמוע אותי בכלל.

הילה ואביה. "אבא היה חוזר בלילה ושר איתי" | צילום פרטי

"הרגשתי שדי לי בכך שהנשמה שלי שרה, שיש בית לגעגועים ולתחושות העמוקות שלי. לשמחתי, אנשים רצו לשמוע והתחברו דרך השירים האישיים שלי גם לעצמם".

הצלחת האלבום הראשון גרמה לכך שיוצרים כמו רחל שפירא הציעו לה שירים שלהם. 11 שירים יש באלבום השני שיצא לאור בקרוב, עשרה מקוריים, פרי עטם של שפירא, גרוסמן, מוטי דיכנה, תרצה אתר ואחרים, וגרסת כיסוי לשיר "אחכה" שכתב עלי מוהר לאריק איינשטיין וזוכה לפרשנות מחודשת. חלק מהשירים כתבה והלחינה בעצמה.

היצירה שלך אישית מאוד, ואולי יש פה סתירה של הצורך בהפרדה בין המטפל לאדם שמאחוריו.

"אני גם יוצרת, וכל אדם מגיב לכך אחרת. פסיכולוגים רבים כותבים ומפרסמים היום. העולם פתוח, והעניין הוא לא איך אתה מסתיר אלא מה אתה עושה בזה. אין נכון ולא נכון".

והיום את חיה את החלום?

"בהגשמת חלומות יש נבואה שמגשימה את עצמה, יש זיכרונות העתיד. אנחנו חיים את העבר ואת העתיד שלנו, את מה שהיינו ואת מה שנרצה להיות.

"אנחנו מסדרים לעצמנו את הכל בצורה רציונלית, אבל בנפש הכל מעורבב. החלומות נועדו למלא תפקיד כפול: גם להסוות לפנינו דברים וגם לגלות לנו. וזה מדהים".