אשר קשר //

"קראנו להרי שיימן 'המרגל'", מחייך בעצב מוזיקאי הג'ז דני גוטפריד כשהוא נזכר בנגן הבס של ההרכב שלו שהלך לעולמו השבוע מסיבוך של דלקת ריאות. בן 89 היה במותו.

"בתחילת שנות ה־70, במקביל להופעותינו, עבד הרי במפעל 'טמבור' בשעות היום ועסק במכירות המפעל לחו"ל. הוא שלט פרפקט בהרבה שפות ובימים ההם, כשנסיעות לחו"ל היו דבר נדיר, הרי היה טס לחו"ל הרבה פעמים בשנה.

"היינו בטוחים שכנראה הוא עובד גם בשירות הריגול הישראלי. זה שעשע אותו מאוד. היה לו חוש הומור מצוין והוא היה נגן בס מעולה".

"מה הוא לא היה", אומר בנו, איש העסקים אריאל שיימן. "מלבד היותו מוזיקאי ואיש מכירות הוא היה גם שחקן כדורגל, מתאגרף ואפילו שוטר. הוא אהב מאוד ספורט.

שיימן. צנוע ושקט עם חוש הומור נפלא | צילום: מהאלבום הפרטי באדיבות  המשפחה

"הוא אפילו היה, לראשונה בישראל, באחת המכביות בשנות ה־50 עם מכבי פינלנד בכדורגל. הוא הסיבה שהלכתי לכדורגל, בהתחלה כשחקן ומאמן ואחר כך כבעלים של קבוצת מכבי הרצליה.

"אחותי, אירנה שלמור, לקחה מאבא דווקא את המוזיקה. היא היתה בלהקת חיל הים ואחר כך בלהקת סקסטה עד שפנתה לעסוק ביחסי ציבור".

שקט, בס

שיימן נולד בפינלנד ב־1930 ושילב את אהבתו לספורט עם אהבתו לקונטרבס שלו ולמוזיקת הג'ז. "הוא ניגן בעיקר במועדונים של סטודנטים עד שעלה לארץ", מספר אריאל.

"ג'ז היה פופולרי מאוד בסקנדינביה בשנות ה־50 וה־60. עלינו לארץ ב־1962. הגענו לתל אביב כשהייתי בן שמונה ואחותי בת שבע.

"אבא החזיק כאן מעמד שנה אחת, ובזמן הזה הספיק לנגן ברביעיית הג'ז המפורסמת של מל קלר. אחר כך התגרש מאמא ועבר להולנד ובסוף שנות ה־60 חזר לכאן. אמא גרה כאן עשר שנים ואז חזרה לפינלנד. אבא התחתן שוב, הפעם עם ג'ודי, ויש לו ממנה בת, רופאה בבית החולים הדסה בירושלים".

"כשחזר לארץ אי אפשר היה לחיות רק מג'ז באותן שנים, בעצם, גם היום כמעט אי אפשר", אומר דני גוטפריד.

"לכל אחד מאיתנו היתה עבודה נוספת. הרי עבד בטמבור ובערבים הופיע ברחבי הארץ בכל מיני הרכבים וקומבינציות. איתי הוא הופיע בהרכב שנקרא אז 'סדנת הג'ז הישראלית' והחליף את טדי קלינג".

"הוא היה אדם מקסים", נזכרת הזמרת עדנה גורן שהופיעה איתו בשנות ה־70 בתזמורת של פי.סי. אושרוביץ במלון דן. "הוא היה צנוע ושקט, והיה לו חוש הומור נפלא. הוא לא התבלט בכלל. אני חושבת שזה קשור לאופי הבסיסי של נגני בס".

פה ושם בארץ ישראל

"בשנות ה־70 הכרתי בלילה כל כביש במדינה", צוחק גוטפריד. "היינו נוסעים יחד להופעות בכל מקום בארץ. היתה לו וולבו ישנה שבה הסיע את חברי רביעיית מל קלר אז (מל, אהרל'ה קמינסקי ואנוכי) ואת כלי הנגינה שלנו לכל ההופעות, גם את הקונטרבס בעל מיתרי המתכת, שהיה הראשון בג'ז בישראל.

"מדי ערב שישי הופענו, חרשנו עשרות מקיבוצי הארץ מצפון עד דרום. הרי היה נגן סולידי ובעל חינוך סקנדינבי, שקט ומנומס אך בעל חוש הומור מצוין".

"בתל אביב הופענו יחד במועדון ה'בר־ברים' שהיה המכה של הג'ז בישראל", אומר המתופף אהרל'ה קמינסקי, "כל מוזיקאי שעבר בארץ ניגן במועדון. היו במקום מערכת תופים, פסנתר כנף, קונטרה בס, ויברפון כדי שנגנים לא יצטרכו לסחוב.

"מי שהוזמן לנגן קיבל מחיר שהיה מקובל אז בחתונות. אגב, את המחירים מהקהל לקחנו לפי המחירים בבתי הקולנוע. כשהעלו את המחירים בקולנוע גם אנחנו העלינו. כשהופיעה הטלוויזיה פחדנו שלא יהיה קהל ושמנו טלוויזיה גם שם".

הטלוויזיה דלקה כשהופעתם? 

"לא. עד שניגנו דלקה הטלוויזיה, כדי שיבוא קהל".

"ניגנתי עם הרי במועדון 'סורמלו' בערבי ג'ז כל יום רביעי", נזכר גוטפריד. "היו הרבה ערבי ג'ז והרבה פעילות ג'ז בירושלים, במקביל למה שהיה בתל אביב, אבל הופענו גם במקומות מסוכנים".

למה הכוונה?

"סיפור מצחיק. בחורף של שנת 1971 נקבעה לרביעייה הופעה בקלי"ה, קיבוץ שהיה ואיננו עוד, על שפת ים המלח. בהרכב היו אלברט פיאמנטה בסקסופון, הרי שיימן על הבס ואהרל'ה קמינסקי בתופים.

"ברגע האחרון אלברט חלה ואהרל'ה הציע שניקח כמחליף את רומן קונסמן שעלה ארצה כחצי שנה לפני כן וידע רק רוסית. כשהגענו לשער הקיבוץ שאלתי את השוער לאן נוסעים מכאן, והוא אמר, 'תסעו ישר וימינה'. פתאום רומן קופץ מהאוטו, יוצא החוצה ומתחיל לצעוק בהיסטריה: 'מינה, מינה'. ואז התברר שמינה ברוסית זה מוקשים".

ואיך היתה ההופעה?

"מאחר שמדובר במופע בקיבוץ, לקהל שממש אינו קהל של ג'ז, הייתי מודאג מאוד שהמופע יהיה פלופ, אבל זאת היתה אחת ההופעות המוצלחות ביותר. היא זכורה לי עד היום למרות שעברו מאז כמעט 45 שנים, ורומן נפטר מזמן".

"כבר שנים רבות שהרי לא הופיע, ולדעתי, גם סבל מבעיות מפרקים", אומרת עדנה גורן. "לאורך השנים נפגשנו בפסטיבלים. הוא היה מגיע להופעות, נכנס לחדרי האמנים ושותה איתנו משהו. רק לפני חודשיים נפגשנו במסיבת יום ההולדת של מוזיקאי הג'ז מורטון קם שחגג 90. הרי היה חבר טוב ויקר. הוא יחסר לנו מאוד".