פעם התחננו מטופלים בפני הצוות הרפואי בבית החולים מאיר בכפר סבא להתאשפז — בבקשה, בבקשה — בחדר עם שתי מיטות בלבד, במקום שלוש. כיום, המטופלים שמגיעים להתאשפז במאיר צנועים הרבה יותר בדרישותיהם, ומתחננים להתאשפז בחדר, ולא בפרוזדור. 
פגיעה במטופלים. צילום: אסף פרידמן
ומה עונה להם הצוות? "מאחר שבכל יום יש מישהו ששוכב במסדרון, הצוות מנסה להיות הגון אִתם, ואומר לחולה 'אתה עלול לשכב במסדרון'", אומר ד"ר אליעז מילר, סגן מנהל בית החולים. "אנשים לא כועסים בדרך כלל, כי הם רואים שהצוות מתאמץ ומתרוצץ, ומבינים את המצב. צריך לחיות על הירח כדי לא להכיר את הבעיות בבתי החולים בארץ".
ואכן, בעיות אלה ניכרות היטב גם בבית החולים מאיר, שסובל מעומס יום‑יומי עצום, שמתבטא בכל המחלקות, ובמיוחד בחדר המיון. "אנחנו כמו מסעדה של פאסט פוד", אומר ד"ר יוסף רודריג, מנהל חדר המיון במאיר. "אין לנו זמן להגיש יין, קפה וקינוח. לפעמים יש כאן כאוס, בשעות כמו אחת בלילה. אז אפשר לחשוב שיש פה מלחמה בגלל הצפיפות במיון, עומס האנשים והאמבולנסים שממתינים בזה אחר זה. זה נראה נורא, כאילו נכנסת למסעדה שבה כל הסועדים רבים על צלחת אוכל אחת".
לדברי הצוות הרפואי, בזמן העומס מגיעים לחדר המיון בו-זמנית 110 וגם 120 איש, ימי השיא הם לרוב ראשון וחמישי, ושעות העומס הן בצהריים וגם בערב, בין 20:00 ל-23:00. 
ד"ר רודריג: "צוות חדר המיון כולל כיום תשע אחיות, במקום 12 כנדרש. יש 11 רופאים בבוקר וחמישה בלילה, אבל קוראים לנו לפחות פעם בשבוע לבוא מהבית, גם בשתיים בלילה. לא מזמן, סגן מנהל בית החולים ואני עבדנו עד שלוש לפנות בוקר. בלילות שבהם יש 120 איש במיון, אנחנו נכנסים למצב של אירוע רב-נפגעים".
"במצב כזה לא מחכים לתוצאות של בדיקות, ומיד מעלים חולים למחלקות", מסבירה האחות עופרה מקסימוב, מנהלת הסיעוד בחדר המיון. "מתחילים לרוקן את המיון וגם את המחלקות, ומקפיצים כוננים מהבית. בשעות העומס, שבעה-שמונה אמבולנסים עומדים בפתח חדר המיון בשורה, זה אחר זה. אנחנו מנסים לטפל מהר בחולים, אחרת האמבולנסים יגיעו עד רחוב טשרניחובסקי. בתוך הכאוס צריך לתת מענה נכון למטופל. אחר כך, בחדר הצוות, אנחנו קורסים". 
בית החולים מאיר. העומס קיים כל השנה. צילום: אסף פרידמן
ומתברר, כי העומס קיים לא רק בחורף. "עד לפני חמש שנים, תקופות העומס היו רק בחורף", אומר סגן מנהל בית החולים, ד"ר אליעז מילר, הממונה על מיון ופנימית: "כיום יש עומס בכל השנה, אפילו בקיץ. יש מעט רזרבות. אם יש עומס בבית החולים בילינסון אנחנו חוטפים עומס, וההיפך. כל עומס בבית חולים אחד משפיע על כל המערכת".
חדר המיון: אין מקום ישיבה
יום ראשון, 11 בבוקר, חדר ההמתנה של המיון בזמן העומס. המקום הומה כל כך, עד שקשה למצוא מקום ישיבה פנוי. בשעה 12:00 בצהריים כ-30 איש מחכים במקום.
בחדר הגדול פועלת טלוויזיה בלי קול. על המסך שידורים מתאונת האוטובוס הקשה בכביש 433. רק מעט מהאנשים מתעניינים בתאונה. הרוב עסוקים במכאוביהם הפרטיים. להנעמת זמן ההמתנה יש במקום שתי עמדות הטענה לסלולרי, מכונת קפה בתשלום, וגם מים ממכונה בחינם. זאת, אם לא אכפת לכם לשתות מגביעי פלסטיק שמונחים מעל המכונה, מהסוג שמיועד לבדיקות שתן.
רוב הממתינים הם בני 50 פלוס. רק אחד מהם הוא בחור צעיר, שהגיע לחדר המיון עקב חולשה. הוא יושב מכורבל בכיסא, פניו מוטים כלפי מטה, ונראה כאילו כל רגע הוא עומד להתעלף. "הוא טבעוני", מסביר בייאוש אביו, שמלווה אותו. "הוא גר מחוץ לבית. הוא גם רזה מאוד לאחרונה. הטבעונות הזאת היא הפרעת אישיות", הוא מסכם.
לידי יושב זוג בגיל 60, ואני מתקשה להחליט מי מהם החולה ומי המלווה. הם מכווצים בכיסאותיהם, מבט מדוכדך בעיניהם, ואינם מדברים זה עם זה. משב רוח רענן מגיע לחדר המיון, עם הגעתו של הליצן הרפואי, שמגדיר את עצמו כפרופסור לצחוק וכמנהל המחלקה. "קבלו אקמול בועתי", הוא אומר ליושבים, ומפריח בפניהם בועות סבון מתוך מכל שבידו. כשמספרו של איש מבוגר מושמע ברמקול, פונה אליו הליצן: "מה המספר שלך? אהה. מזל טוב, זכית בלוטו!", הוא אומר לו, ומצליח לחלץ חיוכים מהיושבים בחדר.
שעתיים עד שמגיע רופא. צילום: אסף פרידמן
כמה זמן בממוצע אדם ממתין בחדר מיון?
רודריג: "בשעות העומס, זמן ההמתנה הממושך ביותר למטופל הוא שעה עד שמגיעה אליו אחות, ועוד שעה עד לפגישה עם רופא. בזמן רגיל, זמן ההמתנה לאחות הוא 19 דקות ולרופא 25 דקות".
פנימית ב': מיטות גם במסדרון
בפנימית ב', התפוסה ביום ראשון בבוקר היא 130-120 אחוז. "יש לנו 49 חולים, ותקן רק של 40 מיטות", אומר ד"ר גדעון חר"ך, מנהל מחלקת פנימית ב'. "זה אופייני לתקופת החורף. בשנה שעברה הגענו ל-58 חולים עם 40 מיטות בלבד".
אז איך אתם מסתדרים?
"הכנסנו מיטה נוספת לכל חדר, כך שיש ארבע מיטות בחדר, וגם הכנו מיטות מובנות עם וילונות במסדרון".
במסדרון המחלקה אכן מוצבות כחמש מיטות. ביום ראשון בבוקר איש לא שכב עליהן, אבל היה ברור, על פי הסדינים המקומטים, כי באחת המיטות לפחות השתמש מישהו לא מזמן.
"ברור שזה לא מכובד", אומר ד"ר חר"ך. "אף אחד לא רוצה לשכב בפרוזדור. יש ארצות שבהן אף אחד לא שוכב בפרוזדורים, אבל בארץ, באופן קבוע, בכל המחלקות הפנימיות בכל בתי החולים יש חולים במסדרון".
ד"ר מילר: "ודאי שיש מיטות במסדרון בשעות הלילה, אז לא משחררים אנשים הביתה, ויש תפוסת שיא של מטופלים. אדם יכול למצוא את עצמו שוכב לילה ראשון במסדרון. החולים גם מקבלים טיפול במסדרון, אבל יש פרגודים. זאת תופעה ותיקה ומצערת כל כך, שמשקפת את המצוקה של בתי החולים ברחבי המדינה. אנחנו מעוניינים להוציא אותם משם, כמה שיותר מהר, לתוך חדרים במחלקה". 
העומס פוגע בחולים
העומס הקיים בכל בתי החולים בארץ, ומאיר אינו חריג בכך, נגרם ממחסור בתקציבים של משרד הבריאות, שגורם לפער גדל והולך בין גודל האוכלוסייה המטופלת לבין כמות המיטות והיקף הצוות הרפואי המטפל. "שורש הבעיה הוא המחסור במיטות ובכוח אדם", אומר ד"ר חר"ך. "בעוד במדינות ה-OECD יש שש-שבע מיטות לאלף איש, בארץ יש 1.8 מיטות לאלף איש. במיון יש 30 מיטות וצריך מאה מיטות. כמו כן, במיון צריך עוד עשרה רופאים ו-20 אחיות".
קורסים בחדר הצוות. צילום: אסף פרידמן
העומס לא רק גורם לזמני המתנה ארוכים, אלא גם פוגע באיכות הטיפול, ומביא לאשפוזים חוזרים.  "אני מבואס ממש", משתף ד"ר רודריג. "העומס לא רק מאט את קצב הטיפול. בגלל העומס אנחנו גם לא מסוגלים לתת שירות ורפואה דחופה לאנשים שבאמת זקוקים לה, במקרי חירום. האנשים האלה מחכים בתור, ואני אפילו לא יודע מה יש להם, כי אני לא מסוגל להגיע אליהם בגלל העומס, ולתת להם טיפול. העומס מכתיב את הטיפול. הכל מתעכב".
ד"ר חר"ך: "חד-משמעית העומס פוגע במטופלים. בגלל העומס חייבים לשחרר את החולים מהר ככל האפשר. לכן, יש אצלנו ממוצע אשפוז קצר. למשל, במקום שחולים מבוגרים יהיו מאושפזים ארבעה-שישה ימים, שזה ממוצע האשפוז לאדם מבוגר במדינות ה-OECD, אצלנו הם יתאשפזו רק למשך יומיים‑שלושה בממוצע. המשמעות היא שכאשר החום יורד, ניתן למטופל טיפול המשך דרך הפה במקום טיפול דרך הווריד, והחולה ישוחרר, כשמצבו עדיין לא יציב. לא משחררים מישהו במצב שבו הוא לא יסתדר, אבל זה לא מספיק טוב. בגלל הלחץ אנחנו עלולים לפספס כל מיני סיבוכים, וזה מה שקורה כנראה לפעמים".
יש לך דוגמה?
"היו הרבה מקרים כאלה. למשל, אושפז אצלנו אדם עם דלקת ריאות. אחרי יומיים הוא שוחרר, כשהוא לא לגמרי בריא, אבל הוא קיבל המשך טיפול דרך הפה. אחרי שלושה ימים הוא חזר אלינו ואושפז שוב. במצב כזה של עומס יש כמות גדולה יותר של אנשים שחוזרים לאשפוז שני". 
שיטת המיטה החמה
עם השנים, ועם העומס המתגבר, פיתח הצוות הרפואי במאיר מגוון שיטות להתמודדות עם המצב. שיטה אחת היא של קיצור שהות האשפוז. "אנחנו שיאני העולם באשפוז קצר", אומר ד"ר מילר. "אשפוז ממוצע אצלנו הוא ארבעה ימים במחלקות הפנימיות, בעוד ביפן האשפוז הממוצע עומד על שלושה שבועות, ובגרמניה על שמונה ימים".
"אנחנו פועלים בשיטת המיטה החמה", אומר ד"ר רודריג. "אחרי שבודקים את האדם במיון, מורידים אותו מיד לחדר המתנה כדי לא לעכב את אלה שממתינים". 
ד"ר מילר: "אנחנו מנווטים את המטופלים בצורה מדויקת, מעבירים אותם מהר למחלקות, ומוסיפים מיטות. הפכנו מיטות רגילות למיטות מוגברות, שכוללות אמצעי טיפול נמרץ, ואז ניתן לטפל בהן בחולים מורכבים יותר".
ד"ר אליעז מילר, סגן מנהל בית החולים
שיטה נוספת להקלת העומס היא של יצירת חדר מיון למְהַלכִים — זה שמו, שנועד למטופלים שאינם זקוקים למיטה. "מיון מְהַלכִים מאפשר מיטות פנויות רבות יותר בחדר מיון", מסביר ד"ר רודריג, "מטופל שהולך על הרגליים לא צריך לתפוס מיטה, והוא מופנה למיון מְהַלכִים. אנחנו עומדים להרחיב את השירות הזה גם במיון האורתופדי והכירורגי. שם גם יש אזור שהייה, עם כורסאות למטופלים".
ויש גם פתרונות ברמה הקהילתית, שאינם מיושמים מספיק. "במקום שיגיעו כל כך הרבה אנשים למיון, צריך לבנות עוד מרפאות לרפואה דחופה בקהילה בשעות הלילה", אומר ד"ר מילר. "אילו אנשים היו פונים קודם לייעוץ טלפוני של קופות החולים, או משתמשים במכשיר כמו טייטו, שמשדר לרופא תוצאות בדיקות מהבית, היו מגיעים פחות למיון. העובדה שאין די מקומות בקהילה למטרה הזאת לא טובה לבית החולים, לא טובה לקופות החולים ולא לחולים עצמם". 
האם הציבור לא מודע מספיק לפתרונות הקהילתיים?
ד"ר מילר: "נכון, צריך לעשות מסע הסברה ציבורי שיעלה את המודעות לנושא, כדי שאנשים שלא באמת זקוקים לכך לא יפנו למיון, אלא לרפואה דחופה בקהילה. מערכת הבריאות צריכה להכפיל את מספר אנשי הצוות של הרפואה הדחופה, אבל אין לה תקציב לתקנים. במשך 35 שנה, אחרי שנבנה בית החולים וולפסון, נבנה רק בית חולים אחד בארץ, באשדוד, וזהו. צריך עוד מחלקות ועוד תקנים לצוות הרפואי".  
ד"ר רודריג: "חסרים לנו כוח אדם ומכשירי הדמיה. המיון נבנה לפני 22 שנה, על פי הצרכים של אז, וכבר אינו מתאים לדרישות של היום. כיום בונים חדר מיון חדש, שיהיה מוכן בדצמבר 2020. בינתיים אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו"