בגיל 17, באחת מנסיעותיה במונית ברחבי העיר, פגשה דניאל סגל מהוד השרון בחיילת שביקשה ממנה הכוונה ליעד מסוים. סגל לא הצליחה לדבר. היא הביטה בחיילת ונדהמה עד כמה הייתה רזה. "היא הייתה אחת האנורקטיות הכי קשות שראיתי בחיי", היא נזכרת. אבל מה שלא הפנימה באותם רגעים זה העובדה שמצבה לא טוב יותר משל זו החיילת. "המראה שלה זעזע אותי, אבל לא חשבתי לרגע שאני נראית כמוה".

עוד וידויים ב-mynet:
"לא אכלתי כלום במשך ימים. הייתי חצי בן אדם"
"אני רוצה לחיות. אני כל כך מפחדת למות"
בואו להצטרף לעמוד "ידיעות השרון" בפייסבוק

סגל לא ידעה שהיא עמוק בתוך מחלת האנורקסיה ובשנתיים שחלפו מאז תחילת המחלה התאשפזה כמה פעמים בגלל תת משקל. כל זה בגלל הרצון העז להיות דוגמנית ולהתאים לדרישות הסוכנות המחמירות של המשקל. ביום ראשון שעבר, שלוש שנים אחרי, כשהיא עדיין בעיצומו של תהליך ההחלמה, התייצבה סגל בכנסת לדיון בחוק שעתיד לאסור העסקת דוגמניות הסובלות מתת משקל ולא יאפשר להציג פרסומות עם תמונותיהן. החוק אושר לקריאה שנייה ושלישית.

סגל, שבשיא המחלה שקלה 39 קילו, השתתפה בוועדת הבריאות וניסתה לדבר אל לב הנוכחים ולשכנע אותם בצדקת החוק. "היה לי מאוד חשוב לעשות את זה", היא אומרת, "באתי מוכנה לדיון והרגשתי שבמעשה זה אציל ילדות. אני יודעת מה עברתי בשביל להיות רזה ואני רואה דוגמניות צעירות וחושבת לעצמי מה הן עוברות כדי להתאים עצמן לדרישות. הייתי שם ואני לא רוצה שעוד מישהי תיגרר לסיוט הזה".

את מבינה את המתנגדים לחוק?
"אני יכולה להבין למה דוגמנית שמצליחה בתעשייה חוששת מאיך שהמצב ייראה יום אחרי שהחוק יעבור. אני חושבת שאם החוק הזה היה עובר לפני עשר שנים, לא הייתי מפתחת הפרעות אכילה ולא מתאשפזת בגלל אנורקסיה. למה שעוד עשר שנים תשב בחורה כמוני ותגיד את מה שאני אמרתי עכשיו?".



חלום ילדות
מאז שהייתה ילדה רצתה סגל (19) לדגמן. "מאז ומתמיד. הייתי ילדה יפה, היה לי שיער ארוך בלונדיני ואנשים היו ממש עוצרים אותי ברחוב, אבל אמא שלי בחיים לא דחפה אותי לאודישנים או לסוכנויות, היא לא מהאימהות האלה. אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל בגיל תשע רצו לקחת אותי לצילומי קטלוג. היה לי ממש כיף וזה העלה לי את הביטחון, זו הייתה חוויה מדהימה".

החוויה נשארה בגדר זיכרון מתוק ובגיל 16 היא החליטה לקחת את החלום צעד אחד קדימה. "ההורים שלי לא ראו בזה משהו רע. הם לא ידעו שזה המצב שהם מכניסים אותי אליו והם באמת לא הכניסו אותי אליו, זה פשוט קרה". סגל שלחה את התמונות שלה לסוכנויות שונות ומשם הכול הידרדר. "קבעתי פגישה עם הסוכנות הראשונה שחזרה אליי. בפגישה אמרו לי שאני מאוד יפה, אבל אין לי גוף של דוגמנית ועם כל הצער שבדבר - דוגמנית אני לא אהיה.

"הם אמרו שאני צריכה להיות יותר רזה ויותר גבוהה. לא אשכח שאמרו לי שיש הרבה בנות שהן פשוט יותר רזות ממני ויותר גבוהות ממני, אז למה להילחם בהן. לפני שהלכתי לסוכנות הייתי מאוד מרוצה מהגוף שלי. שקלתי 52 על 1.70 מטר. אבל כשיצאתי משם הרגשתי רע ואז אמרתי לעצמי שיש לי מטרה. ידעתי שאעשה הכול כדי להיות שם, ומה שהיה צריך לעשות זה לרדת במשקל".

סגל התחילה לעסוק במשימה שלה באובססיביות. את קירות חדרה היא קישטה בתמונות משערים של מגזיני אופנה נחשבים שרק תידלקו את המחשבות הטורדניות וההרסניות שלה. "חשבתי אז שאם ארד עוד שלושה קילו, אהיה יותר דומה למי שנמצאת בשער הזה ואז ארגיש יותר טוב עם עצמי. יש לי מינוי למגזין אופנה כבר שלוש שנים, הייתי גוזרת את הבחורות ומדביקה אותן על הקירות. כשהייתי מרגישה שאני לא עומדת בצום הייתי מסתכלת על הדוגמניות כדי שייתנו לי כוח להמשיך לא לאכול. רציתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, אז פשוט לא אכלתי. תוך שבוע וחצי ירדתי שני קילו. שתיתי מים ואכלתי תפוח עץ ועוד משהו קטן במשך היום".

אלא ששני הקילוגרמים שנשרו מגופה, רק הגבירו לה את התיאבון להמשיך במשימה. "אמרתי לעצמי שאם ארד עוד שני קילו בטוח יסתכלו עליי אחרת. החברה גרמה לי להאמין שככל שאת יותר רזה, את יותר יפה". התשישות והמחשבות הטורדניות הפריעו לה בכל תחומי החיים, עד כדי כך שהיא לא הצליחה להחזיק במקום עבודה. "עבדתי בחנות בגדים ברעננה. ביום הראשון שלי לעבודה נכנסתי למחסן והתעלפתי. אחרי שזה קרה הם לא רצו שאחזור".

יתרה מכך, המחלה הכניסה אותה לבדידות איומה. "התנתקתי מהמון אנשים בחיי ונהייתי בנאדם לא נחמד, כי בחורה רעבה היא לא בחורה נחמדה. לא רציתי לצאת, לא הייתי שותה, כל הזמן התעסקתי באוכל ובמשקל".

בצבא רצתה סגל להיות צלמת, אבל כבר בצו הראשון הבינו את מצבה והחליטו לתת לה פטור. "חיכיתי כמו כולם לקבל את המכתב הבא מהצבא וכשקיבלתי מאוד שמחתי, אבל אז פתחתי את המעטפה וראיתי פטור. חשבתי שז