איתי פז. צילום: נעמה רוזנטל

חודשים אחדים לאחר שמשרד החינוך לא האריך את מינויו של איתי פז כמנהל בית הספר האנתרופוסופי תמר בהוד השרון, בתום שנתיים שבמהלכן ביצע מהפכה וכבש את לב התלמידים, המורים וההורים — הוא נפטר מהתקף לב, והוא רק בן 56. התחושה בבית הספר היא של אובדן גדול. בחדרו של איתי נתלה שלט שהכינו התלמידים: "סללת לנו דרך, והשארת אותנו לצעוד בה".

תחילת הדרך

איתי פז נולד בקיבוץ שמיר, ורוב ילדותו עברה עליו בבאר שבע, שם למד בבית הספר "קורצ'אק", ששנים לאחר מכן הפך לבית ספר בשיטת ולדורף. הוא נמשך לספורט, היה שחיין תחרותי, ולאחר מכן שחקן כדורסל במכבי תל אביב. החלום שלו להיות מורה "מסוג אחר" נולד כבר בגיל 18, אך בינתיים הפך למאמן כדורסל בקבוצות ילדים ונוער ברמת השרון ובהרצליה, הנהיג שינויים וחידושים בצורות האימון, היה מסור באופן טוטאלי לשחקנים וטיפח רבים, שחלקם הגיעו לרמות הגבוהות ביותר. את הניסיון שצבר ירתום לאחר שנים כמחנך וכמנהל.

לאחר נישואיו עם גילי, החלו השניים בלימודי אנתרופוסופיה ועברו לגור בקיבוץ הרדוף. איתי החל לעבוד בתיכון כמורה לספורט ולכדורסל, וליווה כמחנך ארבע כיתות במהלך 11 שנים. בכיתה האחרונה שחינך הגשים איתי רבים מהחלומות החינוכיים שלו, וחיפש בלי הפוגה דרכים ופעולות כדי ליצור קשר עם התלמידים בצורה האותנטית והעמוקה ביותר. המסלול האנתרופוסופי פורץ הדרך שהתווה עורר גם מחלוקות רבות, שהובילו לבסוף לעזיבתו את התיכון בהרדוף.

בשנים הבאות היה מעורב במספר גדול של יוזמות חינוכיות ושל בתי ספר. סייע בהקמת תיכון "שקד" בטבעון, שהושפע מאוד מהמסלול שהתווה איתי, עבד בבית ספר "אורים" בכפר הירוק והוביל במשך כמה שנים בפרדס חנה את בית ספר רימון. לפני ארבע שנים הפך את בית הספר "עלייה" בשכונת בת גלים בחיפה לבית ספר ולדורף, ונאבק במשרד החינוך, בין השאר משום שעד לאחרונה לא השלים תעודת הוראה (כשלתפקיד מנהל נדרשים כמה תארים).

לפני שנתיים התבקש איתי פז להוביל את בית ספר "תמר" בהוד השרון, ועד מהרה יצר קשרים הדוקים עם התלמידים ועם הקהילה. השנה הספיק לפתוח מסלול חדשני נוסף: לימודים לתואר שני למורי ולדורף במכללת בית ברל — מסלול שבו החל ללמוד בעצמו.

לפני 16 שנים לקה איתי בליבו, ומאז עבר אירועים נוספים, צנתורים ומעקפים. ביום חמישי שעבר חזר מאירוע משפחתי בירושלים, וחש ברע. אמבולנס הבהיל אותו להדסה, שם נדם לבו.

.הכרזה שהכינו הילדים. צילום: אסף פרידמן

מורה נערץ

"מעולם לא היה לי מורה כזה, וכנראה לעולם לא יהיה לי'", כך אמר רואי מזוריק (13) מהוד השרון, תלמיד כיתה ח', שאיתי היה מחנכו בשנתיים האחרונות. "כל התלמידים היו קשורים אליו ועברו איתו מסע משמעותי", מוסיפה אמו קרוליין. "איתי לא היה מורה קונבנציונאלי, היו לו דרכים ייחודיות ויצירתיות במיוחד להגיע לכל ילד. תמיד היה קשוב לצרכים של האדם שעמד מולו — ילד או מורה — וידע להוציא ממנו את המיטב. אם ילד הגיע אליו עם פתרון משלו, הוא מעולם לא ביטל אותו, אלא המשיך בדרך שבה הילד בחר. הוא ראה כל ילד כישות עצמאית והייתה בו היכולת לעורר בו את כוח הרצון. הוא היה נטול שיפוטיות. איש טוב לב, עדין ונעים הליכות".

את הקמת התיכון בבית ספר תמר יזמו לפני ארבע-חמש שנים יושב ראש עמותת ההורים, משה אוסטרובר, אב לתלמידה בכיתה ו' ולתלמיד בכיתה ד', ושירלי שקד, אם לתלמידים וגם מורה למתמטיקה בבית הספר. הם פגשו אנשי חינוך בעלי ניסיון בהקמת בתי ספר תיכוניים, ובהם גם איתי פז. "כשהתפנתה משרת המנהל בבית הספר הצענו לו את התפקיד", מספר אוסטרובר. "בהתחלה סירב להצעתנו, התקשרתי אליו יום-יום, עד שהסכים לבוא, וכך החל הקשר המיוחד בינינו. הוא השאיר את משפחתו בקיבוץ הרדוף, שכר דירה בהוד השרון והקדיש את כל כולו לקדם את בית הספר. מבוקר עד ערב הוא חי ונשם חינוך".

"מהרגע הראשון שהגיע אלינו היה לנו ברור שהוא ג'וקר", אומרת אילן גרבר מהוד השרון, אם לשתי בנות בכיתה ו' ובכיתה י'. "חשנו שזו זכות גדולה לקבל אותו כמנהל, שהרי הוא היה האיש הכי מבוקש בעולם החינוך האנתרופוסופי. התחברתי אליו, בזכות תשוקתו ויכולתו להציל ילדים שלא מצאו את עצמם במסגרת אחרת. זה ממש בער בו".

אחת התלמידות שאיתי פז הציל מתגוררת ביישוב אחר באזור השרון. היא התקשתה מאוד בלימודיה בחטיבה שבאזור מגוריה, ולא קיבלה כל מענה. "החלטנו להעביר אותה לבית הספר תמר", מספרת אמה. "איתי קיבל אותנו לשיחה ממושכת, הוא היה קשוב מאוד, אכפתי, הוא ראה את הבת שלנו, לא מספר סידורי או סעיף תקציבי כמו בבית ספר הקודם... לאחר ששובצה באחת הכיתות, איתי הציע לה לתקשר איתו במסרונים, בכל עת שתחוש קושי. תמיד היה זמין לשיחה איתנו, נתן לנו עצות טובות. הוא הגביר את הביטחון העצמי שלה, ובזכותו היא החלה להתקדם. כיום היא אוהבת את בית הספר מאוד".

עשה מהפכה

בשנתיים שאיתי פז ניהל את בית הספר, הוא כמעט הכפיל את מספר תלמידיו, צוות המורים גדל ובית הספר הפך מוקד משיכה מקצועי לאנשי חינוך שרצו ללמוד את שיטת ולדורף. לפני שנתיים הרחיב את מסלול ההכשרה הפנימית, ו-95 אחוז ממורי בית הספר החליטו שהם מעוניינים ללמוד, על חשבון יום החופשה שלהם, בתוכנית הכשרה שלא קיימת בשום מקום אחר בארץ.

"הוא היה איש חזון", אומר ניב עין גל מהוד השרון, חבר הוועד המנהל של העמותה, אב לשתי בנות בכיתה ו' ובכיתה ד', ולבן שסיים את לימודיו בבית הספר. "הוא כל הזמן חשב איך אנו פותחים את בית הספר לאוכלוסיות שזקוקות לחינוך ייחודי, לילדים בעלי פוטנציאל שהמסגרות הקיימות אינן מתאימות להם. הוא עשה כאן מהפכה". 

"איתי היה איש חינוך שלא זכיתי לפגוש כמותו", אומר עמי מגנט, מחנך כיתה ו'. "הוא ניחן ביכולת הקשבה פנומנאלית, ברגישות גבוהה; הרדאר שלו תמיד פעל כלפי כל מי שהיה במצוקה, תמיד היה זמין וידע לתת מענה. בשנתיים שניהל את בית הספר הוא חולל שינויים רבים. ומסלול הכשרת המורים שייסד לא רק העלה את רמתנו המקצועית, אלא הפך אותנו בתוך שנה לצוות מגובש, בעל שפה משותפת ותחושת שייכות לבית הספר".  

"לאורך השנתיים האחרונות הוא ליווה אותי באופן אישי — כאדם, כאם וכמחנכת", אומרת אסתר בק, מורה בכיתה א'. "תמיד שואל את השאלות המדויקות והקשות שלא הייתי מעיזה לשאול את עצמי, מתעניין ומעמיק, ומתוך השיח הזה נולדו תובנות ופתרונות".

"לא יכולנו לייחל למישהו טוב יותר מאיתי, שכבר הקים כמה תיכונים ברחבי הארץ", מוסיפה שלומית קאר מכפר סבא, אם לתלמיד בכיתה י', שעמדה בראש פרויקט התיכון מטעם העמותה. "הוא הסביר לנו שלא עושים 'העתק-הדבק' מהתיכונים הקיימים, אלא מתאימים את התיכון שלנו לתלמידים, למורים ולקהילה". 

חילוקי דעות עם הממסד

ביום חמישי שעבר עוד עבד איתי עד השעה שמונה בערב. לאחר מכן אסף את אמו ונסע לאירוע משפחתי בירושלים. בחזרה חש ברע והובהל לבית החולים, שם נדם ליבו.

"הוא היה מחנך פורץ דרך שנתן את הנשמה שלו לילדים ולצוות, ולצערנו לא הצלחנו לגרום לאנשי משרד החינוך לראות זאת, גם אם הם אינם מסכימים לדרכו", אומר יו"ר העמותה, משה אוסטרובר.

"איתי היה רדיקאלי ברעיונות ובתובנות שלו, ולממסד היה קשה להכיל אותו", אומרת קרוליין מזוריק. "הוא מתח את החוטים עד קצה גבול היכולת הממסדית-שמרנית. הוא נון-קונפורמיסט שלא הלך בתלם, ולמערכת קשה להכיל אנשים כאלה".

"במחוז לא ידעו להכיל את החינוך הייחודי שהוא הנהיג", אומר ניב עין גל, "במקום לנהל איתו שיח — סגרו בפניו את הדלת. חוסר ההכרה שקיבל מהמערכת, בפעילות שעשה תוך התמסרות מוחלטת, פגע בו מאוד".

"אחרי שמינויו לא הוארך על ידי משרד חינוך, כי חסרו לו התעודות הנדרשות לצורך ניהול, הוא האמין שזה יסתדר כמו בשנה שעברה", מספרת יעל מיארה, מזכירת בית הספר, "וכשזה לא הסתדר, הוא היה עצוב, אבל הבין שלטובת בית הספר הוא צריך לפנות את המקום. הוא נשאר בבית הספר, ערך חפיפה מסודרת למחליפו, והמשיך לעסוק בליווי מורים ובריכוז פדגוגי בלי שכר. כששאלתי אותו איך הוא מסתדר בחודשים האלה בלי שכר, הוא אמר לי: 'יהיה בסדר'".

"זוהי אטימות והתנהגות בלתי אנושית", אמרו כמה מההורים על יחסו של משרד החינוך לאיתי פז. עמותת ההורים החליטה לממן באופן זמני את המשך העסקתו בבית הספר, עד למימוש הבטחתו של ראש העירייה לשלם את משכורתו. "לצער כולנו, איתי נפטר והעמותה לא הספיקה לשלם לו אף לא משכורת אחת", אומר יו"ר העמותה.

"בטקס האזכרה השתתפו מאות ממכריו, ולמשמע הדברים שנאמרו לזכרו, הבנו עד כמה הוד השרון ובית הספר תמר היו רק תחנה אחת במהלך חייו, אבן קטנה בדרך העצומה שעשה", אמרה קרוליין מזוריק. "לצערנו, משרד החינוך לא השכיל לאסוף אותו אל חיקו ולאפשר לו לממש את שלל הרעיונות היצירתיים והמדהימים שלו".

"במהלך הטקס", מוסיפה אילן גרבר, "הלכה והתעצמה בנו תחושת ההחמצה, תחושה שהיינו רוצים וצריכים לקבל ממנו עוד".