לפני שבועיים הלכה לעולמה הספרנית המיתולוגית של הוד השרון, אתי מאור. היא הותירה אחריה שני ילדים, שישה נכדים ומאות מתושבי העיר, שבילו במדור ההשאלה של הספרייה וחונכו על-ידה במשך עשרות שנים על אהבה וכבוד לספרים. "היא היתה ספרייה מהלכת", מספרים עליה.

"ההורים שלי עברו מיהוד להוד השרון", נזכרת בתה של אתי, רחל מאור. "אמא שלי השאירה את החברות ואת המשפחה שלה ביהוד, אז היא היתה קצת בודדה. את הזמן הפנוי שלה היא העבירה בספרייה, שהיתה אז חדר קטן בבניין קטן של העירייה ברחוב רמתיים. היא היתה תולעת ספרים, ואהבה לבלות כל רגע בספרייה".

אתי מאור ז"ל (משמאל) עם חברותיה לעבודה | צילום: פרטי

"יום אחד עובדי הספרייה חיפשו עובדת שתחליף עובדת אחרת שיצאה לחופשת לידה. העובדת בספרייה זיהתה את אמא שלי כאישה נעימה שאוהבת ומבינה בספרים, והציעה לה לעבוד בספרייה. אז לא היו מכרזים ודברים כאלה. השנה היתה 1976, ומאז ועד שפרשה לפנסיה בשנת 2014 היא עבדה בספרייה העירונית בהוד השרון, שכאמור התחילה מחדר קטן, והפכה למבנה בית יד לבנים הגדול שברחוב השחר.

"כילדה אני זוכרת שביליתי הרבה עם אמא בספרייה. היא תמיד דאגה שאכבד את המקום, אהיה בשקט ולא אפריע. גדלתי בבית של אהבת ספרים, ובכל חג או יום הולדת היינו מקבלים ספרים חדשים, והיתה שמחה גדולה והתרגשות סביב זה. היא אהבה את מקום העבודה שלה והיתה גאה בו. הספרניות שעבדו עם אמא היו בנות בית אצלנו, חברות אמת. כל מי שהכיר אותה ידע מיד על אהבתה לספרים, לא היה אפשר להסתיר את הניצוץ שלה בעיניים, ואני כילדה רק יכולתי לחלום לאהוב את העבודה שלי כמו שאמא אהבה.

"אמא עבדה בעמדה של השאלת הספרים. אני, שהייתי מבלה אִתה הרבה, הייתי רואה את המבקרים בספרייה מתייעצים אִתה על ספרים, והיא היתה נהנית להמליץ ולייעץ. זה נִראָה כאילו היא מכירה את כל הספרים בספרייה. היא גם דאגה לשאול את הקוראים אם נהנו מהספר שהמליצה עליו, והתעניינה בכנות בדעתם על הספר. ממנה ירשתי אהבה וכבוד לספרים, ואני מנחילה זאת לילדיי. לבני בן ה-27 יש שפה עשירה מאוד, והוא קורא ספרים. זה ממש לא במקרה".

מוות פתאומי

ביום שלישי, 22 בינואר, נפטרה אתי מאור מדום לב, והיא בת 72. היא הותירה אחריה שני ילדים, שישה נכדים ומורשת מפוארת. "המוות שלה היה מפתיע מאוד", אומרת הבת. "אני חושבת שמרגע שיצאה לפנסיה היא התבגרה פתאום נורא מהר. היא התגעגעה לעשייה ולפעילות. את הפנסיה שלה היא הקדישה לנכדים.

"ידעתי כמה אמא שלי היתה אהובה, אבל התרגשתי לראות את כמות האנשים שבאו להיפרד ממנה, כמה אנשים סיפרו לי על השפעתה של אמא על עיצוב אישיותם. אז לא היה דור של מחשבים וסמארטפונים כמו היום, ובזכותה הרבה אנשים קראו והתאהבו בספרים. גיליתי, שכל מי שגדל על ברכיה זכה לשירות טוב, אבל גם לחברות ואכפתיות".

עם היוודע הידיעה על מותה של הספרנית המיתולוגית, תושבי העיר העלו זכרונות. "לפני עשר שנים אמא שלי היתה חולה מאוד ולא יצאה מהבית, אז אתי מאור היתה מגיעה אליה הביתה ומשאילה לה ספרים", מספר תושב העיר, ארנון מילר. "אתי מאור שמה לב מיד שחנה מילר, אמא שלי, כבר אינה פוקדת את הספרייה יום-יום, כפי שנהגה לעשות. היא מיד יצרה אִתה קשר והתעניינה מדוע לא באה. כשהבינה שהיא חולה וקשה לה לצאת מהבית, היא הופיעה בפתח ביתה עם ערימה של ספרים. היא חזרה עוד כמה פעמים, כדי להחליף לה ספרים. למעשה, היא שימחה אותה בימיה האחרונים, ואני לא הספקתי להודות לה על המצווה שהיא עשתה בעבורה".

"לפני 20 שנה הייתי סטודנטית לספרות, והייתי מבלה הרבה בספרייה ובמדור ההשאלה עם אתי", מספרת סוזנה, תושבת העיר. "לא היה לי כסף לשאול את כל הספרים שהייתי צריכה, אז אתי איפשרה לי לעשות עבודות משרדיות קטנות ולעזור לה בסידור הספרים, בתמורה להשאלת ספרים. היא היתה לבבית וחמה, גם הילדים שלי הכירו אותה ואהבו אותה".

"ספרייה מהלכת"

רני אהרון כהן, פעיל חברתי משכונת 1200, זוכר את אתי עוד מהמבנה הישן של הספרייה. "הכרתי את אתי עוד בספרייה שהיתה במרתף ברחוב בן גמלא, ובהמשך עבדתי כסטודנט לצדה של אתי, לפני כ-20 שנה. אתי היתה ממובילות הספרייה, ואני בטוח שמאות מתושבי העיר זוכרים את דאגתה הרבה לכל קורא, בכל גיל ומכל מין. אתי הפגינה אהבה רבה לקוראים, ודאגה שכל קורא יזכה לקרוא כל ספר שביקש. כאשר ספרים לא היו במלאי, אתי דאגה לרכישת הספרים. אהבתה ומסירותה לעבודה צריכים להיות מוטמעים אצל כל נותן שירות. בשם רבים ומאות מתושבי העיר תודה, אתי".

תמר אמסלם, עבדה לצד אתי בספרייה: "משנת 1994 עבדנו יחד בספרייה, וכולם הגדירו אותה כספרייה מהלכת. היא היתה בקיאה בכל ספרי ההשאלה, והכירה גם את הספרים החדשים ביותר. היא זיהתה את המנויים ואת המבקרים החדשים בספרייה, וידעה להתאים ספר לכל אחד. היא ידעה לתת טיפים לקוראים, להמליץ. היא היתה ממליצה למנהלת הספרייה אילו ספרים לרכוש וכמה עותקים, כי לא היה שני לה כבעלת ידע עשיר. היא היתה אישה נעימה וחברה טובה שלי, וגם אחרי שפרשה שמרנו על קשר. היתה לי זכות גדולה מאוד להיות חברה שלה".

כעת בני משפחתה של אתי מתכננים להנציח אותה בפינה קטנה בעיר. "המחשבה על ההנצחה בעיר מנחמת אותי", אומרת רחל. "אני עוד לא יודעת איפה ובאיזו דרך, ואשמח לערב את קהילת תושבי העיר שהכירו את אתי, שישתפו אותי ברעיונותיהם להנצחתה בעיר".