מיטב ברק. צילום: פרטי

"אז תגיד לי, מה אני עושה מעכשיו עם כל המבטים?" - שאלתי את הפסיכולוג שלי ממש כמה שעות אחרי שהפכתי לקירחת ו"מסורטנת" באופן רשמי.

היי, אני מיטב, בת 35 מהוד השרון, אמא לעידן המתוק (3.5) ואשתו של תומר ופתאום באמצע החיים, כשכבר נדמה שעלינו על הגל הנכון - אובחנתי עם סרטן (סרקומת יואינג, שהיא מאוד נדירה לבחורות בגילי) וקיבלנו את השנה המאתגרת בחיינו.

ומה זה אומר בתכלס? 4 סבבי כימו באשפוז יום, ניתוח, עוד 4 סבבי כימו באשפוזים ממושכים יותר של שבוע כל פעם ובסוף, לקינוח - הקרנות... חבילת "הכל כלול". כל הטיפולים שלי מתבצעים בבי"ח איכילוב, עם צוות מקצועי ורגיש שמטפל בי בידיים עדינות והמון הכלה ואהבה.

למרות האתגרים, אני ממשיכה בחיי עד כמה שרק אפשר ואומרת תודה על כך שאני עצמאית, מסוגלת לעבוד, אוהבת את העבודה שלי ויכולה לעבוד בכל זמן ומכל מקום – אין ספק שכרגע מבחינתי זה מזל גדול. בתקופה הזו אני משתדלת להתרכז בעיקר במה שטוב, במה שיפה, במה שעושה נעים.

אז מה לגבי המבטים?

אף אחד ושום דבר לא באמת יכול להכין אותך לחיים עם סרטן ועבורי לפחות, הנקודה הקריטית ביותר ממנה כבר באמת אין דרך חזרה - הייתה השיער. הקרחת. זהו זה, What's done is done. מסורטנת, מסורטנת, מסורטנת.

היה לי ברור שאנשים יסתכלו, ידברו (יתלחששו אולי?) והיה לי ברור שמעכשיו הביטחון העצמי שלי הולך לרדת פלאים, כי כל מה שמעסיק אותי זה השיער ומה חושבים עליו, ועליי ואם כן מסתכלים או לא מסתכלים ואם כן מתלחשים או לא, מה הם חושבים שיש לי וכמה זמן הם מהמרים שעוד נשאר לי.

אז במקום להרגיש כמו קורבן ולחיות באופן פאסיבי, נעזרתי בעצת הפסיכולוג שלי ולקחתי את השליטה לידיים: הדפסתי גלויות ומדבקות שהן סוג של תזכורת לעצמי וסוג של כלי להתמודדות בסיטואציות חברתיות מאז הקרחת - אבל תוך כדי גיליתי שיש להן כוח נוסף: שבירת הקרח! בכל פעם שאני מחלקת את הכרטיס והגלויה - זה גורר חיוכים, זה גורר שיחה, זה גורר צחוק, אינטראקציה. בדיוק ההיפך ממבוכה וביטחון עצמי נמוך... זה נותן כוח של ממש!

רק מאז שהפכתי בעצמי ל"חולה" הבנתי שאנשים בריאים שאין להם גישה/קרבה למישהו חולה לא תמיד מודעים לתחושה שהם עלולים לתת, ממש בלי לשים לב וכמובן בלי אף כוונה רעה, לפעמים זה נעשה אפילו רק מעצם אי הנעימות וחוסר הנוחות - כשכל מה שהם צריכים לעשות זה פשוט לחייך! לא לנעוץ מבט, לא להתלחש, לא להתפתל בכיסא ולחשוב מה לומר, לא לנחש... פשוט לחייך. זה נותן הרגשה כל כך הרבה יותר טובה, אז למה לא בעצם?

תאמינו לי שאם תחייכו, כולם ירגישו יותר טוב. גם מי שמסתכל, וגם מי שמסתכלים עליו. גם מי שבריא, גם מי שחולה, וגם מי שבריא אבל אולי נראה חולה, או מוזר, או שונה, או אחר. כולם רק ירוויחו מהחיוך שלכם.

אז כן, קוראים לי מיטב ויש לי סרטן - אבל אני בוחרת לחייך ולשתף ולצעוק את החיוך הזה לכל העולם. והעולם מחזיר לי חיוכים בחזרה!