תושבת הוד השרון מיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת פידל המפעילה כבר למעלה מ-20 שנה תוכניות חינוכיות וחברתיות לבני נוער בקהילה האתיופית, מסבירה לאתר ynet ברהיטות מה לדעתה עומד מאחורי המחאה הגדולה בעקבות מותו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר. 

צילום: פידל, עמותה לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה

לדעתה, הדבר נעוץ בפערים החברתיים והכלכליים העצומים בין בני העדה לשאר החברה הישראלית המסתכלת תמיד על בני העדה מ'גבוה'. גם היא, בהוד השרון מתמודדת עם שאלות מקטינות ומשפילות.   

"לפחות פעמיים בחודש פונות אלי נשים כשאני מסתובבת בשכונה ושואלות אם אני מחפשת עבודה בניקיון", היא מספרת בשיחה עם בילי פרנקל כתבת ynet. "יש בארץ אפליה וגזענות, שיטור יתר והעסקה לא הולמת. אין הזדמנויות ליוצאי אתיופיה, אבל האוזן הישראלית הפריבילגית, שלא חווה את קשיי היומיום, לא יכולה להבין את זה".

"אתן דוגמה", היא מוסיפה, "בתיכון למדנו ארבע מבנות הקהילה באולפנה דתית אליטיסטית. כשסיימנו את כיתה י"ב, הרכז והעובדת הסוציאלית לקחו אותנו ואמרו לנו, על אף שהיתה לנו תעודת בגרות מלאה: 'בנות, עכשיו אתן יוצאות לעולם הגדול, החממה של האולפנה זה לא אותו הדבר, ולכן סידרנו לכן הכשרה מקצועית בבית רבקה בירושלים' (מרכז גריאטרי) זו רמת הציפיות שיש למערכת מהילדים והנוער. למזלי אף אחד לא יכול היה לעצור אותנו ולכן כל אחת מאיתנו הצליחה והגיעה רחוק, אבל ההנמכה הזו, האמירה הסמויה והגלויה של 'אתה לא מסוגל ואתה לא יכול - קיימת'".

 "הקהילה ברובה הגדול משתכרת מתחת לממוצע", היא אומרת. "רבים מרוויחים שכר מינימום, כשלמעלה מ-40% מועסקים בעבודות לא מקצועיות, שלא דורשות הכשרה כלשהי. האחוזים של בעלי מקצועות חופשיים ואקדמאים מבני הקהילה עדיין מזעריים, כשאקדמאים באותו תפקיד באותן חברות, מרווחים הרבה פחות מחבריהם שמאיישים את אותו התפקיד. אני רוצה לראות את בני הקהילה בעמדות מפתח בחברות עסקיות, ולא בתפקיד המנקה או המאבטח. אנחנו לא רוצים שיעשו לנו הנחות, אבל רוצים לקבל הזדמנות שווה כדי שנוכל להוכיח את עצמנו ולהשתלב בפסיפס הישראלי".

סמואל. השפלות והקנטות. צילום: פרטי

סמואל מקווה כי "החברה הישראלית תעקור מקרבה את הנחות היסוד הגזעניות, שאם רואים אתיופי הוא בהכרח חלש, נזקק ואלים, ושכאשר יסתכלו על ילד בבית ספר לא יראו רק את סל הקשיים שיש לו".

"הבעיה היא שהחברה הישראלית לא יודעת איך לאכול אותנו היום. כשעלינו לארץ אמרו לנו תגידו תודה. דור ההורים שלנו היה נאיבי, סגד לממסד, אמר תודה והיה מאוד ציוני ועיוור. היום אנחנו דור שכבר גדל ביחד אתכם. אני 35 שנה בארץ, הילדים שלי נולדו פה, אני מכירה את המערכת ואני מנהלת ארגון במגזר השלישי כדי להיטיב עם החברה הישראלית.

"אל תתייחסו אלינו כאל צבע עור. המטרה שלנו היא לגדל פה דור שקודם כל יהיה גאה בעצמו, שיידע שהוא חלק שווה בחברה ושיקבל ממנה יחס שווה,. אנחנו רוצים לראות את בני הקהילה פורצים ונמצאים בתפקידי מפתח, בעמדת קבלת החלטות. צריך להבין שאנחנו חלק מהפתרון ולהשקיע בחינוך, לפתוח את שערי האקדמיה ולייצר הכשרות ומקומות עבודה נוספים".