סיפור שמלתה של סבתא שורקה היה אחד מחמשת הסיפורים הנבחרים מכל רחבי הארץ, שהוצגו בכנס השנתי של התוכנית "הקשר הרב-דורי". סופיה אלישר (11), תלמידת בית הספר רעות בהוד השרון, הביאה את סיפורה של סבתה, שרה-מרגלית הירשפלד (73) לבית מדנס, המכוּנָה "שורקה".

סבתא שורקה ונכדתה סופיה | צילום: מוזיאון העם היהודי

בתוכנית הקשר הרב-דורי, פרי שיתוף פעולה בין מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות למשרד לשוויון חברתי ולמשרד החינוך, השתתפו השנה יותר מ-16 אלף בני נוער ובני הגיל השלישי, מ-182 יישובים. הצעירים לימדו את הוותיקים מיומנויות מחשב, והוותיקים חלקו את המורשת האישית והמשפחתית שלהם עם הצעירים. הנושא המרכזי היה סיפורי אהבה, על גוניה השונים.

סיפורה של השמלה נגזר מסיפור האהבה בין סבתא שורקה לבין הוריה, צבי ויוכבד מדנס ז"ל. "הם עלו מפולין בשנת 1933, אך רוב בני משפחותיהם נספו בשואה. כל הזמן חשבתי על הוריי, איך הצליחו להקים משפחה ולהתפרנס, לאחר שכל משפחתם הושמדה", אומרת שורקה. "הוריי ראויים להערכה ולהערצה על רוחם האיתנה, על האמונה ועל הרצון העז לחיות ולהמשיך בארץ ישראל. אבא עבד בבניין, טיפח את המשפחה וטיפח גינת ירקות ופירות. אימא טיפחה את משפחתה, ולפרנסתה טיפלה בילדים של אחרים. בארץ היו ימים קשים של תקופת הצנע, וגם בבית המצב הכלכלי היה קשה מאוד. פעם בכמה חודשים היינו מקבלים חבילה מדוד אברם מאמריקה. בחבילה היו בגדים בשביל הילדים, ומעט כסף שהטמינו בכיסים... את רוב בגדיי תפרה אמי בעצמה. את הנעליים קנו לי בבית חרושת לנעליים, כי שם היה זול יותר.

"מדי פעם במוצאי שבת היינו נוסעים לשפת הים בתל אביב. בדרך עברנו חלונות ראווה רבים. אחת מהן הייתה חנות של ויצ"ו. בחלון הוצגו בגדים ברקמה ישראלית. כילדה התלהבתי מאוד משמלה שחורה עם רקמת זהב. ראיתי גם את מחירה: 105 לירות. במושגים של שנות ה-50 זאת הייתה שמלה יקרה מאוד. היה לי ברור שזאת שמלה שאני רק יכולה לחלום עליה. בכל פעם כשנסענו לאכול גלידת ויטמן עברנו ליד החנות. הוריי קלטו את התלהבותי ואת רצוני בשמלה. באחת הפעמים, בעודי עומדת ומסתכלת על השמלה, אמרה לי אמי: 'שרה'לה, אם את רוצה מאוד את השמלה, נקנה לך אותה לחלוקת תעודות הבגרות'. ובאמת, כמה שנים לאחר מכן, לכבוד טקס הסיום בבית הספר התיכון שימחו אותי הוריי במתנה החלומית. כשהוריי נתנו לי את השמלה למדידה פרצתי בבכי. הבכי היה מהול בשמחה ובהתרגשות, וגם בדאגה להוריי על הכסף הרב ששילמו. הוריי היו מאושרים שהצליחו לשמח אותי. וכך עליתי לבמה לקבל את התעודה, לבושה בשמלה שרציתי כל כך".

מאז הטקס בתיכון לבשה שורקה את השמלה בכל מיני הזדמנויות, עד לפני 40 שנה. "מאז לא לבשתי אותה, אבל היא אתי ומלווה אותי כקמע. סמל לאהבתם של הוריי ולאהבתי אותם. בכל פעם שאני מראה את השמלה לאחרים, אני חושבת על הכסף הרב שהוריי נאלצו לחסוך כדי להגיע לסכום הנכסף. אם אלה אינן אהבה ומסירות אז אינני יודעת מסירות ואהבה מהן.

"השמלה בשבילי היא סמל לערכים שהוריי הקנו לי (לא כל דבר בא בקלות, ולפעמים צריך לעבוד קשה כדי להשיג אותו), והם שבנו את מי שאני היום: אדם שמח בחלקו, שמסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה".

לשורקה שמונה נכדים ונכדות, ואת תולדות משפחתה כבר סיפרה כמה פעמים במסגרת עבודות שורשים, ובהרצאות בבתי ספר. זאת הפעם הראשונה שהיא עושה זאת במסגרת התוכנית הקשר הרב-דורי.

"רציתי להשתתף בתוכנית כדי להתקרב לסבתא ולשמוע סיפורים מפעם", אומרת נכדתה סופיה. "היה לי מעניין לדמיין, לשאול שאלות, ובעיקר לבלות אִתה".

במשך שבעה חודשים וחצי בילו יחד 17 פעמים במסגרת הפרויקט. פעמיים-שלוש בחודש הגיעה שורקה להוד השרון מקיבוץ נחל עוז, שם היא מתגוררת. היא סיפרה, וסופיה הקלידה. בהמשך צילמו את סיפור השמלה בסרטון וידיאו בן דקה. "התרגשתי מאוד בזמן צילום הסרטון, וגם במהלך הטקס במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, שבו חולקו תעודות הוקרה לבעלי הסיפורים הזוכים".

במהלך הטקס, שבו הוצגה השמלה, קמה אחת הזוכות מרים תנעמי, תושבת ירושלים, ואמרה בהתרגשות: "אני מכירה את השמלה הזאת. אימא שלי תפרה אותה". שתי הנשים הנרגשות התאחדו לצילום משותף עם השמלה. "אחרי הטקס, היה לי קשה להירדם בלילה. תמונות ילדותי חזרו אליי", אומרת שורקה. "שמחתי על ההזדמנות לחזק את הקשר עם נכדתי, לספר לה על ילדותי, להראות לה שלמרות הקשיים הייתה לי ילדות נהדרת. שתינו יחד חווינו רגעים מרגשים מאוד".

מרים תנעמי שאימה תפרה את השמלה עם שורקה והשמלה | צילום: מוזיאון העם היהודי