לא הרבה יודעים, אבל נמרוד סופרין, מנהל מסעדת "נונו" המפורסמת בהוד השרון, הוא סופר, וכבר הוציא לאור באחרונה את ספרו השני "מסע מדומה". הספק לא רע לסטודנט בן 25, שלומד בימים אלה תואר ראשון בספרות וקולנוע. נכון, הייחוס המשפחתי שלו מחייב למדי: סבא רבא שלו הוא הסופר והמתרגם שלמה ישראל שיריזלי, סבתו דליה שיריזלי היא סופרת ילדים ועיתונאית, וסבו הוא המילונאי איתן אבניאון. אך למרות זאת, חייו זימנו לו לא מעט קשיים בדרך שכול, אהבה נכזבת ותקופות ארוכות של בלבול וחיפוש עצמי. בריאיון ל"ידיעות השרון" הוא מספר על הדרך שעבר, ועל החלום להימנות עם גדולי הסופרים של המדינה. 

נמרוד סופרין. הספק מרשים | צילום: אסף פרידמן

השבר הגדול

עד גיל 12 חייו של נמרוד סופרין התנהלו די כסדרם, ואז הגיע השבר הגדול, כשאביו נהרג בתאונת דרכים. "זה היה בוקר של יום שבת, יום ההולדת של אחיי הגדולים", הוא משחזר. "שבת של קיץ. הייתי כמעט בן 12, ובגיל הזה אנחנו לא מספיק מעריכים את השינה, ומתעוררים מוקדם. אבא שלי רכב על אופניים מדי יום או לפחות מדי שבוע, בהתאם לתקופה, לבד או בקבוצה. תוכננה מסיבת הפתעה לאחי ולאחותי הגדולים לאותה השבת בצהריים, ואמא ביקשה מאבא שלא ייצא לרכוב בבוקר, כי היא צריכה עזרה בארגונים ובהכנות. הוא יצא לרכוב בכל זאת. בערך בעשר בבוקר התעוררתי ליום שבת, שדמיינתי שיהיה נחמד במיוחד, אבל בן רגע הכול התהפך".

איך התמודדת?

"ההתמודדות הייתה לא להתמודד. הכל היה מודחק, הרגיש רחוק. לאורך השנים אמי ניסתה לשכנע אותי כל הזמן ללכת לפסיכולוגים, היא לא הבינה איך יכול להיות שדבר כזה גדול קורה בחיי ואין לי שום רגש כלפיו. עברתי אצל שבעה או שמונה פסיכולוגים, וכל פעם מחדש שנאתי את זה. לא רציתי לדבר אִתם, לא רציתי לשתף אותם, לא רציתי להיות שם. ואחרי שנים של מאבקים מצאתי את הטיפול האמיתי הכתיבה".

"בגיל 16 הייתה הנשיקה הראשונה שלי, ושנה וחצי לאחר מכן, האהבה הראשונה שלי בגדה בי עם החבר הכי טוב שלי. בום. ככה. ועל זה כתבתי את הספר הראשון שלי, 'עשן שחור'.

"אני כותב על אהבה ראשונה, אהבה גדולה מהחיים, בספר. שמעתי שאומרים שיש אהבה חד-פעמית בעולם, כזאת שבאה וטורפת את כל מי שחשבת שאתה. אבל עד עכשיו, מה שאני ראיתי הוא שבעולם של מראות גם האהבה הכי גדולה מתחילה ונגמרת בך".

בגיל 18 עזב נמרוד את הבית. "לקחתי לי שנה של מחשבות ברמת הגולן. הייתי חייב להתרחק, כדי להבין, ואז להתקרב כדי לשנות. בחצי השנה שלי שם התאהבתי עד מעל הנשמה במישהי. זה לא עבד. התגייסתי לצבא מבולבל, וכעבור תשעה חודשים לא יכולתי להמשיך עוד, והשתחררתי. אבל לא סתם, עם מטרה. עברתי לירושלים לשירות לאומי. במשך שנה וחצי קילחתי, האכלתי, הוצאתי לטיולים, השכבתי לישון, החלפתי מצעים, וסעדתי כמה אנשים שלא מתפקדים, בהוסטל קטן שבו התנדבתי".

כריכת ספרו של סופרין. "מסע מדומה"

ייחוס משפחתי

כשהיה בן 21 יצא לאור ספרו הראשון. "הוא לא הפך לי את החיים כמו שדמיינתי, וחיפשתי ריגוש חדש, אז עברתי לניו יורק. בדרך עצרתי בלונדון, והפסדתי 17,000 שקל בארבעה ימים. עבדתי שם בעגלות מכירה, וכעבור שנה חזרתי לארץ עם ארבעה דולר בלבד. במשך שנה עבדתי 12 משמרות בשבוע, ולא רק שהחזרתי את החוב, גם הצלחתי לחסוך לטיול של חצי שנה במזרח. היה מדהים. שם, בתאילנד, סיימתי לכתוב את הספר השני שלי. חזרתי לארץ לפני זמן קצר, והוצאתי אותו לאור, ועדיין הרגשתי ששום דבר לא קרה, וכל זה היה רק חלום".

סבא רבא שלו הוא שלמה ישראל שיריזלי הידוע, שהיה סופר, עיתונאי, מתרגם, בעל בית דפוס ומו"ל של עיתוני אליעזר בן יהודה, ושל הכרכים הראשונים של מילון בן יהודה. הוא היה בין החלוצים בהפצת ספרות חילונית ותרבות הלאדינו בירושלים, באמצע המאה ה-20. סבתו, דליה שיריזלי, היא סופרת ילדים ועיתונאית.

סבו הוא המילונאי איתן אבניאון. אבניאון הוא מו"ל הוצאת איתאב, מי שכתב את מילון ספיר המפורסם, ועשרות מילונים אחרים. בגיל 21, כשהתחיל נמרוד לכתוב ולערוך חומר לספרו הראשון, "עשן שחור", היה ברור שיוציא את הספר בהוצאה לאור של סבו. אבניאון, בן 87, הוא דמות משמעותית בשבילו, מודל לחיקוי והערצה, מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, קיבל פרס כבוד מהמדינה על מפעל חיים. "בפגישות אתו ועם אשתו יהודית אוריין, עיתונאית ב'הארץ' לשעבר ומבקרת ספרות וקולנוע, בחדר הקריאה המשגע שלהם בגג תל אביב, היינו יושבים, קוראים, מבקרים ועורכים מחדש את 'עשן שחור'. סבא שלי הוא האדם הכי מצחיק שאני מכיר, והגאון הראשון שפגשתי. כמובן גם הספר הנוכחי, 'מסע מדומה' יצא בהוצאה שלו".

חבלי יצירה

"שנאתי את עצמי על זה שראיתי אותה כדלת היחידה שלי לאושר. כמה חסר התחשבות יכול להיות אדם, שהוא מוכן לאהוב מישהי רק כדי שהוא יהיה מאושר? מה הוא יעשה בשביל לאהוב אותה? או מה הוא יעשה רק בשביל לאהוב את עצמו...?".

כך כותב נמרוד בספרו השני שהוציא באחרונה, ספר שנכתב כאמור מתוך אהבה נכזבת ובדרך חתחתים של ממש.

"כשעבדתי על הטיוטה לספר 'מסע מדומה', הרגשתי שאני חייב להתרחק מהכתיבה כדי להבין למה אני עושה את זה בכלל, ואיך אני עושה את זה נכון. פתאום הרגשתי שאני נשען על לייקים ותגובות, שאני כותב בצורה שאני יודע שאנשים יאהבו, והחלק זה הגעיל אותי, הרגשתי שאני חייב לנקות את עצמי. חשבתי כבר לגנוז את הספר. בגיל 21 הרגשתי ביטחון מלא וידעתי שהספר הראשון 'עשן שחור' יצליח, הוא נכתב בקלות ובלי מאמץ. אבל הפעם נכנסתי פתאום ללחץ ולמתח, שלא אצליח לעשות את זה שוב. אחרי ההצלחה הראשונה, פחדתי לאכזב את עצמי, וגרוע מזה, את הקהל.

"חשבתי שהספר השני שלי הוא השער שלי לעולם של הגדולים, השער שלי לעצמי. הסתכלתי על הגשם בחלון, והרגשתי שיש לי יצירת מופת על השולחן. ואז הגשם פסק, ולא הבנתי למה מישהו בכלל ירצה לקרוא את החרא הזה. וככה, התקיים בתוכי המאבק הזה. החלטתי לאפשר לעולם להראות לי את התשובה, אז יצאתי למסע מדומה. עזבתי את ירושלים, נסעתי לניו יורק ומשם לפורטו ריקו, ואז איבדתי את המכנסיים שלי בקזינו, ונסעתי למזרח הרחוק, ובמזוודה בין המעיל לבגד הים נחה שקית מלאה בדפים מקומטים, עם כתמי קפה וריח של חוסר החלטיות. אין בעולם דבר כבד יותר מחלום לא מוגשם. ואז הבנתי, שכדי  להיות קליל וחופשי שוב, אני חייב להוריד את המשקולת הזאת מעליי".

איך השתחררת מזה?

"החלטתי לפנות לאילן הייטנר (מחבר 'חוכמת הבייגלה') לסדנת כתיבה. שם הרגשתי שהאנרגיה שלי עובדת על הטפל, על הביטחון החברתי ולא על הכתיבה. בסופו של דבר, הקסם של הכתיבה הוא, שדרך החיפוש העצמי, הצלחתי לגרום לאנשים להזדהות אתי, כי חשפתי דברים שאנשים חוו בעצמם, אהבה ואכזבה ראשוניים, דימוי עצמי נמוך, וזה היה הטיפול שלי".

סבו של סופרין, איתן אבניאון | צילום: שאול גולן

לנהל מסעדה

לפרנסתו העיקרית סופרין מנהל את מסעדת "נונו" בהוד השרון.

מה לך ולמסעדנות?

"אוכל תמיד אהבתי, אמא שלי היא בערך גאון קולינרי. אבל זה לא קשור להתעסקות בו. אל 'נונו' הגעתי לפני שלוש שנים, יומיים אחרי הנחיתה מניו יורק, ועם חור בכיס ובלב. התחלתי לעבוד כמלצר, ולאט לאט התאהבתי בכל מה שקורה שם. הם כאילו ידעו איזה סוד. משהו באווירה, באוכל, בתודעה, שאב אותי. המטרה הייתה גדולה ורלוונטית מדי. אחרי שהצלחתי לסגור את החוב ועוד לחסוך מספיק כסף, טסתי למזרח לחצי שנה. כשחזרתי, היה לי ברור שאני חוזר לנונו. חודש לאחר מכן קודמתי להיות מנהל משמרת, וכמה חודשים לאחר מכן קודמתי שוב, להיות מנהל בכיר. כיום, מעבר לניהול, אני ממונה על תהליך ההכשרה של המלצרים ומעביר את ההדרכות ".

מה עם זוגיות? חוויה מתקנת לפחות?

"לא התאהבתי או הייתי בזוגיות כבר יותר משש שנים. אני עדיין מנסה לברר האם אני צריך לאהוב את עצמי קודם".

שאיפות?

"להוריד שמונה קילו, לכתוב כל יום ולהרגיש מספיק בטוח ובנוח עם עצמי כדי לקבל החלטות. להימנות עם גדולי הסופרים, ולמעשה אני חולם שיהיה לי די כוח ואמונה להגשים את השאיפות שלי".