אל המסלול האחרון בתשע"ט הגעתי בראשון בלילה השבוע קצת הלומה. לפני רגע עוד הייתי חלומה במיטה רכה בביתם של חברים באחד מהיישובים העוטפים את ירושלים, וברגע הבא כבר ערה למחצה, המומה מהצורך בסוודר כשתל אביב עדיין מזיעה בלחות, ונוסעת ברחובות העיר שאף פעם לא מתחברת לי, בטח לא יחדיו, מנסה להתרגל למראות שטיחי נורות שנתלו על גשר המיתרים, על עמודי חשמל ובפתחי חנויות ונמתחו מעל כל הכיכרות ובין עצים ובתים.

רחבת הכותל | צילום פרטי

עיר הבירה נדלקה וכבתה על אנשי היום ששאריות אחרונות שלו עדיין כאן והם ממהרים לשוב אל בתיהם ועל אנשי המחר הממהרים להקדים אל הרובע היהודי, אל הכותל, אל ימי הסליחות האחרונים של אלול.

לא האמנו שנצליח להגיע עם המכונית ממש עד שער האשפות ואל הכניסה לכותל. היינו משוכנעות שאלפים שהתעוררו לפנינו יתפסו את מקומות החניה במעלה ובמורד הרחוב שמקביל לחומה, אבל ב־1:45 בלילה היו רק כמה עשרות גברים וכמה עשרות נשים שמילאו את שתי הרחבות שבלבן חומת הפרדה.

בין הנשים התנועעו פרחי גברים, וסטים צהובים על בגדיהם והם אוספים ועורמים את כיסאות הפלסטיק הלבנים, מלקטים מהרצפה ז'קטים שנפלו, מטפחות שנשרו, קשתות לשיער וקוקיות של ילדות שנשכחו בין סידורים בנוסח אשכנז וספרי פיוטים בנוסח יהודי המזרח שהונחו בכל מקום.

ליד אבני הכותל שתי שורות מדולדלות של נערות ונשים, רגליהן טובעות באדוות פתקים צבעוניים שמלחכים את נעליהן, מתקמטים ונרמסים מבלי זדון, מבלי יכולת שלא לדרוך על חלומות ותפילות של יחידות שנכתבו בדמעות.

פתק אחד השתחרר פתאום מתוך הגל והתעופף ברוח הקלה עד שנחת לרגלינו. אספנו אותו ולפני שהחזרנו אותו אל משפחת התקוות שאליה הוא שייך קלטו העיניים את המילים: "קודם כול תודה על הכול! שום דבר לא מובן מאליו", ואחר כך תפילות להחלמת בני משפחה ששמם המפורש נכתב בעט כחול על נייר סופג הכול.

"ולכל בית ישראל גם רפואה", רעד עוד הכתב עד שכמעט הסתיים המקום על הדף הלבן הקטן, אבל לבה של המבקשת, הצעירה כך הנחתי, עדיין היה מלא, אז היא ציירה אותו. את לבה. שלושה לבבות ועוד חצי שהגיע עד קצה קצהו של הנייר, משאיר ליושב במרומים לראות את חציו השני, המקווה גם הוא, בלי קו כחול של עט.

× × ×

מנהרות הכותל היו להפתעתנו פתוחות. בכניסה המוארת באור כתום אמר לנו השומר העייף שעזרת הנשים היא בסוף השביל. "לכו לפי החצים", פיהק. אישה לבושה כולה כחול התנדנדה על עקבים כחולים לפנינו.

משוכנעות שהיא תוביל אותנו נכון הלכנו בשקט אחריה, מגלות קצת מאוחר מדי שהיא לא הולכת לעזרת הנשים. בשביל קטן שיצא אל סמטה מוארת רק בחלקה ,שלא היו בה חצים או סימנים, היא קרעה פתאום פתח בתוך האבנים.

צילום פרטי

הזיזה איזו מחיצה שלא הבחנו בה בכלל, ואנחנו משתאות הולכות אחריה פנימה והלאה, המבט שלנו עוקב אחריה, נתפס בדמותה בכל פעם שהיא יוצאת מהחושך אל ריבוע אור קטן שזרק עליה פנס ושוב היא בתוך חושך.

היא הולכת לאט, העקבים הגבוהים של נעליה לא יציבים על לוחות העץ ושבילי האבנים שלא כולן באותו גובה, עד שהגיעה לגשר קטן שאחריו מדרגות וחלל תפילה קטן. הכול כל כך שקט במקום הקרוב ביותר על פי ההלכה היהודית למה שהיה פעם בית המקדש.

ועוד שתי נקישות עקבים עד שהיא כבר הגיעה אל הקיר והצמידה אליו את גופה ולמרות שהיא יודעת שאנחנו שם, מאחוריה, נושמות נשימות מהירות של מבוכה מהקרבה שפתאום היינו בה שלושתנו, היא לא הפנתה אלינו את הראש כי בלבה עכשיו חומה והיא מתפללת.

× × ×

רחבת הנשים שאליה חזרנו התרוקנה כמעט לגמרי. בפינה אחת יושבות כמה נשים מכוסות כולן בשמלות ובבדים שחורים המכסים גם את פניהן. כמה ילדות שלהן מתפללות באדיקות לידן, פניהן הצעירות גלויות. רואות עדיין את העולם עד שיכוסו וכבר לא יזכו וגם אנחנו לא.

נערת יום הולדת עטורת זר פרחים לבן על ראשה מגיעה עם חברותיה והן מהנדסות סלפי צוחק על רקע אזוב ועצבת, אישה חרדית מחבקת את כתפי בתה ושתיהן בוכות לא רחוק משם. תפילת יחידות נלחשת כאן בדמעות כשברחבת הגברים נשמע "אדון הסליחות" רם וחזק ומשתלט על שתי הרחבות. ואני מרגישה את החומה שבלב שלי, את ההגדרות שמרחיקות אותי מכל מי שנדמה לי שהוא לא אני.

× × ×

כבר תכף 4:00 בבוקר. הידיים שלנו מלאות בפתקי תפילות שניתנו לנו במהלך הלילה. "ברוך הבא מלך המשיח", "הלל והודיה על הגאולה", ספרון עבה שנקרא "ברכות השחר", פסוקים להחלמה מהירה ובקשות לזכות להתבשר בבשורות טובות וגם "מותרים לכם. מותרים לכם. מותרים לכם", מהתרת נדרים והתרת קללות.

אני מתקרבת אל האבנים הקרירות. מניחה עליהן כפות ידיים חמות ומתפללת גם. מבקשת בשביל המשפחה שלי, בשביל החברים שלי, בשבילכם, בשבילנו, בשבילי, את התפילה הנצחית של לאה גולדברג:

"..ופשוטים ופשוטים

הדברים וחיים

ומותר בם לנגוע

ומותר לאהוב

ומותר ומותר לאהוב

 

את תלכי בשדה לבדך

לא נצרבת בלהט

השרפות בדרכים שסמרו

מאימה ומדם

וביושר לבב שוב

תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים כאחד האדם..."

שנה טובה!