אתם יודעים מה החלום הרטוב של נהג מונית? אני אספר לכם.
החלום שלי, שאני לוקח נוסעים במחיר מלא לשדה התעופה וחוזר מהשדה לירושלים במחיר מלא.

במוצאי שבת לקחתי נוסע לשדה בשתיים בלילה, קור כלבים. הגענו לשדה, הורדתי את הבחור ובאתי לצאת חזרה לירושלים. אחד העובדים של רשות שדות התעופה ניגש אלי לחלון ושאל אותי אם אני יכול לקחת אישה מבוגרת לירושלים. אמרתי לו שבוודאי, אבל אני צריך להירשם. 

"אני אבוא איתך להירשם ואתן לך את הפרטים", הוא אמר והציג לי את הגברת. "תיקח אותה. כשאתה מגיע איתה לירושלים תעזור לה לעלות את המזוודה והתיק למעלה. אתה רואה היא בקושי הולכת", הוא הוסיף.

"בוודאי. בשמחה. בטח". פתחתי את תא המטען והכנסתי את המזוודה ועוד שני תיקים שלה, וכולי שמח. הגברת נכנסת לטקסי ואני מלא אורות.
"לאן את צריכה בירושלים?"
"סליחה..." 
"לאן את צריכה בירושלים? לאן לקחת אותך?"
"אני גרה בדיסיקין". היא דיברה בקול ממש חלש, בקושי שמעתי אותה. 
"אני מכיר כמה משפחות שגרות שם וגם בסביבה", אמרתי לה וניסיתי להיות נחמד. אבל הגברת לא התלהבה כמו שאני התלהבתי.
"מאיפה חזרת?"
"לא חזרתי".
"מאיפה באת? מאמריקה? אנגליה?"
"לא נסעתי לשום מקום..."
"אבל יש לך מזוודות. בטוח חזרת מאיפשהו. נסעת לילדים? משפחה?"
"רציתי לנסוע לבת שלי. היא גרה במונסי".
"ולמה לא נסעת? שכחת את הפספורט?"
"לא. יש לי פספורט. הם לא נתנו לי לעלות למטוס".
"למה הם לא נתנו לך? היתה בעיה בכרטיס?"
"לא. הכרטיס היה בסדר".
"אז למה לא עלית למטוס?"
"כי יש לי בעייה בידיים", ותוך כדאי שהגברת אומרת לי היא מראה לי את הידיים שלה. OMG. הידיים שלה נראו כמו הידיים של פרדי קרוגר. מלאות שלפוחיות מוגלתיות. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. זה נראה איום.
"מה זה?! מה יש לך??!" 
"לא יודעת. בשבוע האחרון זה גירד וגירד ועכשיו זה נראה לא טוב. הם לא הסכימו לי לעלות למטוס בלי אישור רפואי. זה וירוס בעור". 

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

אני נכנסתי ללחץ. כי אני היפוכונדר. פתחתי את החלון כדי שיכנס אוויר. הפסקתי לדבר איתה שלא יעבור זיהום באוויר. שמע ישראל, לך תדע מה יש לה...
פתאום נזכרתי שהחזקתי בתיקים שלה ובמזוודה. התחלתי לנקות את הידיים עם מגבון ששמרתי מאיזה מסעדה שהייתי בה. הגוף התחיל לגרד לי. הרגשתי עיקצוצים בכל מיני מקומות. אוף, יש לי בר מצווה לילד עוד שבוע שלא יקרה לי משהו...
העלתי את החולצה שתכסה לי את הפה ואת האף והתחלתי לנשום דרך החולצה. אם הם לא הסכימו לקחת אותה במטוס כנראה שזה ממש מסוכן.

הגענו לדיסקין. לא היה חניה קרובה לבניין. שמתי את הטקסי בבניין ליד. יצאתי החוצה, לקחתי גופיה שיש לי בבגאג' האחורי, קשרתי אותה על היד ועוד חולצה ליפפתי ביד השניה. הרמתי את החולצה לפנים על האף ככה שכמה שפחות חיידקים יעברו. עליתי איתה עם המזוודה ושני התיקים לבניין. עמדנו ליד הדלת שלה. 

"אוי, בעלי ישן. הוא לא ישמע את הדפיקות שלי", היא אומרת לי. 
"בעלך בבית?"
"כן..."
דפקתי חזק על הדלת תוך כדאי שאני מצלצל בפעמון וכל כולי מת להתחפף משם. וכלום. אף אחד לא עונה.
"אין לך מפתח???"
"זה סגור מבפנים".
התחלתי לדפוק יותר חזק בטח הערתי שכן או שניים. פתאום אני שומע קול מהצד השני, "תלכו מפה! אני מתקשר למשטרה".
"אדוני, אני עם אשתך פה. היא רוצה להיכנס". 
"אשתי לא בארץ. תסתלקו מפה! אני התקשרתי למשטרה". 
"אדונ,י אשתך פה איתי. היא לא עלתה למטוס בגלל הידיים שלה. תפתח ותראה אותה. היא פה בחוץ ואנחנו מאד עייפים..."
שקט. הוא לא מדבר.
"גברתי, יש לך מספר טלפון של אחד הילדים? אני אתקשר למישהו שיבוא". 
"לא, הם חיים במונסי בארצות הברית". 
אני שומע צעדים כבדים עולים מחדר המדרגות. ארבעה שוטרים חסונים נכנסים מהדלת תופסים אותי ומעקמים לי את היד אחורה.  
"איייי... מי אתם? מה אתם רוצים? 
אני באתי לעזור לגברת. הסעתי אותה משדה התעופה. אני נהג מונית..."
"למה הפנים שלך מכוסות? ולמה יש לך גופיות בידיים?"
"איייי. רגע, אני נהג מונית מונית". 
אחד השוטרים מרים את הקשר, "תבדוק לי אם יש מונית חונה בחוץ", הוא מבקש ואני שומע מבעד לקשר "לא. שלילי..."
"אדוני השוטר, שמתי את החולצה על הפנים כי לא העלו את הגברת הזאת למטוס בגלל כל המוגלה והפצעים שיש לה בידיים. אני אומר לך, פחדתי להידבק. תסתכלו עליה... יש לי בר מצווה שבוע הבא. אני רוצה להראות טוב בתמונות וחס וחלילה אם זה משהו יותר חמור..."
השוטרים הסתכלו על הידיים וראו את מה שאני ראיתי. ושאלו את הגברת אם זה נכון כל מה שאמרתי. והיא אמרה שכן...
עכשיו השוטרים מנסים לפתוח את הדלת ומנסים לדבר עם בעלה שיפתח להם ומסבירים לו שהם שוטרים ושהוא יכול לפתוח את הדלת. אבל גם להם הוא לא האמין. ביקשתי מהם שאני צריך ללכת שכבר מאוד מאוחר והרבה זמן התעכבתי עם הגברת... הם שיחררו אותי. 

ירדתי למטה והתחלתי לחשב את הזמן ואת כל מה שקרה לי ושאלתי את עצמי האם זה היה שווה לי כלכלית בסוף? ומיד נזכרתי באיזה נוסע שנכנס לי למונית ואמר לי "אתם נהגי המוניות, אתם לא רואים אדם אתם רואים רק כסף", ואמרתי לו שזה ממש לא נכון אני בהחלט רואה קודם כל את האדם... אז למה בסוף חשבתי אם זה היה משתלם כלכלית?