לא יודעת מה היה הדבר שכל כך שבר אותי שאחריו כבר לא יכולתי להמשיך ללכת, והצעדים שלי הפכו אטיים, מנות האוכל שסחבתי בתיק גדול הפכו כבדות ובלתי ניתנות יותר לנשיאה ונגמר לי האוויר.

 "אמן שבשנה הבאה לא נהיה כאן" | צילום: פרטי

שלושה ימים אחרי הלילה ההוא אני חושבת שהשבירה הסופית הייתה ממראה הגברים שיצאו ממכוניות ובגדיהם העידו עליהם כי הגיעו מארוחות חג ובאו עד לכאן, לאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אל הנשים שעמדו בחושך מתחת לפנסים או נראו רק בחלקיהן מתוך דלתות שנפערו רק במעט, יוצרות חרכי אור צרים מאוד שבהם אפשר היה לראות רק קפל של חולצה סגולה ארוכה, סנדל פתוח שאצבעות פורצות מסולייתו, שמלה אדומה קצרה שכף יד כיסתה הדפס פרח לבן גדול.

במדרכות, על סִפם של החדרים האלה, כוכים אולי תהיה מילה מדויקת יותר, עמדו סרסורים עצבניים, מנווטים את תנועת הגברים בבגדי החג פנימה והחוצה, מוודאים שהדרך שעושים הזנאים מהמכוניות שמהן יצאו ועד דלתות הכוכים תעבור במהירות. מראה הגברים שחיפשו מקום לעצור בו ולפרוק את החשק שלהם, את האגרסיות שלהם, את האני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה חוץ מאשר גניבת כל דבר אפשרי מהנשים, חנק אותי.

יולי 2020, המועד שבו אמור להיכנס לתוקפו חוק איסור צריכת זנות, נראה רחוק מאוד בלילה הראשון של השנה העברית החדשה.

× × ×

הכול התחיל בסטטוס של מי־טל דנון וגלי ישראל טל שאני מכירה מאז התנדבנו לפני כמה שנים ומדי ערב היינו מבשלות ומביאות עם מבשלים ומתנדבים אחרים לגינת לוינסקי אוכל חם למבקשי המקלט שהגינה הייתה בסיס הקליטה והמיון שלהם בישראל. ב־2012 הסתיימה פעילות המתנדבים הזאת.

ופתאום הסטטוס בפייסבוק שבו הודעה שהן מחפשות מתנדבים שיבואו אחרי ארוחת החג בראש השנה לחלק מזון לנשים בזנות ולהומלסים באזור התחנה המרכזית הישנה. החלטתי להצטרף. בבוקר החג קניתי שתי עוגות ושני בקבוקי שתייה קרים. אימא שלי הוסיפה גם הרבה שוקולד ועם המתיקות הזאת נסעתי בלילה לנקודת המפגש ליד הגינה.

מי־טל וגלי הצליחו לארגן 15 איש ואישה, תושבי תל אביב ברובם, אנשים פרטיים, לא קשורים לשום ארגון או עמותה. כולם קרעו את עצמם משולחנות שעליהם מפות לבנות וכלים יפים וצרות של אנשים רגילים ותקוות של אנשים רגילים לשנה החדשה ובאו לכאן.

חילקנו בינינו את 140 החמגשיות שמולאו במאכלים שמתנדבים בישלו במטבחיהם, העמסנו על כל יד פנויה שנותרה את כל בקבוקי השתייה, העוגות וגם כמה עשרות חבילות שי לנשים - שמפו, דאודורנט, סבון, שתרמו נשים מ"שלטר גלגל" - מרכז לצעירות בסיכון הפועל מטעם על"מ בירושלים. הצעירות האלה, שעומדות על התפר שבין סיכון לסיכוי, התעקשו להילחם ולמסור ד"ש לנשים, לאחיות שלהן, שהן אינן מכירות. מרגש.

דנון כיוונה אותנו. היא מכירה את האזור. מדי כמה חודשים היא מארגנת מבצעי חלוקה של מתנדבים. "לכאן", היא סימנה על רחוב שכל הפנסים בראש עמודי החשמל שלו דלקו.

בגלל האור החזק אף אחד לא יכול להימלט. כולם חשופים. לכל אורכו של הרחוב הקצר, בצדי קירות, חלקם מאבן חלקם מפח, הוקמו מרבצים.

שמשיות שבורות, מיטות וכיסאות חסרי רגליים וחוליות, קרעי בדים. ליד כל מרבץ כזה ישבו הומלסים. חלקם נרקומנים, שהתמוטטו לשינה מסוממת, חלקם הצליחו לתקשר.

במרבץ האחרון לפני הכביש והרמזורים שאחריהם מתנהלת העיר הרגילה היו גם כמה נשים. אחת מהן ידידותית. היא סירבה בנחמדות לקבל אוכל. לא כי היא לא רעבה, כי היא בדיוק הזריקה והיא לא יודעת אם היא רעבה, אם כואב לה משהו, או מה קורה איתה. לא אכפת לה עכשיו כלום. היא בתעופת הסם.

"אולי רק ממתקים. יש ממתקים?", היא נענתה בסוף להפצרות שלנו לפחות להשאיר לה חמגשית לאחר כך.

לידה ישבה אישה צעירה מאוד. פרח אישה שכבר נבלה. "אני לא רוצה כלום", היא צעקה והכתה במקל קטן עד שנשבר על הכביש.

"תוציאו אותה מזה", היא המשיכה לצעוק והצביעה על האישה המבגרת יותר שדנון חיבקה עכשיו. לקופסת חטיפי שוקולד מצופים בקוקוס היא לא יכלה לסרב. קטפה אותה מהיד שהושטה אליה, פתחה אותה בחימה ושפכה את חטיפי השוקולד לתוך תיק קרוע שהיה תלוי על זרועה.

× × ×

מכונית מקורקעת באזור התחנה הפכה לבית של שתי נשים. אחת מהן בשמלת חורים אפורה בירכה בשנה טובה אותנו שהתקרבנו אליה לאט, מנסים לא להבהיל או לפלוש יותר מדי למה שכל כך פרוץ.

בדיבור אטי היא ממלמלת שהיא מחפשת משהו. על הבגז' האחורי של המכונית היא פורסת את כל הרכוש שלה. לא יודעת איך לקרוא למה שהיה שם. אלה לא חפצים. אלה גם לא לא חפצים. הכול קרוע ומלוכלך ושבור. והיא מחפשת משהו, לא ברור מה, הופכת את הקרעים הריקים שוב ושוב, הלומת סמים ואבודה, היא לא מוצאת.

החברה שלה יצאה אלינו מהמכונית. כבר כמעט לא נשארו לה שיערות ושיניים. "תודה", היא אומרת בביישנות ופותחת שתי ידיים לקבל שתי מנות חמות ושתי כוסות קולה קרה. "יש עוד קולה?", היא שואלת. "רק עוד קצת. לא הרבה תנו לי".

× × ×

במקום רציפי התחנה הישנה הקימה העירייה גינת משחקים לילדים. משטחי דשא ירוק וסינתטי, כמה ספסלים, שתי מגלשות ומתקן טיפוס נמוך. אנחנו דורכים בתוך מזרקים, כתמי דם וקונדומים בדרך לחבורה שעל הספסלים. "פעם הייתי בהוסטל", אומרת אישה רזה מאוד. "היה שם נחמד".

היא כבר לא זוכרת למה עזבה ומתי זה בכלל היה, אבל כן יודעת להגיד לאחת הצעירות שאיתנו שתכניס את הטלפון שלה לתיק ולא תשאיר אותו בכיס האחורי של המכנסיים שלה. "שלא יגנבו לך", היא מסבירה לה בטוב לב. 

גם מסביב לגינה מסתובבות מכוניות הגברים. הם נוסעים לאט וחרישית. חלקם גם באורות כבויים, מחפשים לצוד את הנשים שבחוץ, לא את אלה הכלואות בכוכים.

מחפשים את הנשים הרגועות ביותר, אלו שהזריקו או שאפו או החדירו לעצמן מנה שמעיפה אותן מעל כל זה. שדה הציד הנורא מוזרק לעיניים שלנו בלי שום פילטר מרכך. 

"שנה טובה", אנחנו מאחלים ומשאירים תשורה קטנה, חיוך, חמגשית, אבל אנחנו גם מרגישים מטומטמים.

"שנה טובה", מחזיר אלינו אחד מההומלסים ברכה. "אמן שבשנה הבאה לא נהיה כאן".

כאן בגן המשחקים המוכתם בדם וקונדומים או כאן בעולם? המחשבות מתחילות לייצר בגוף שלי כאבים. למי בכלל אכפת איפה הם יהיו? ואם פעם יהיה אכפת למישהו, למדינה, אז כמה משאבים יידרשו כדי למשוך החוצה מהבור את כל הרבים שנפלו אל תחתיתו, ורק מעטים מהם פגשנו בערב הזה.

"אני הולכת", אמרתי אחרי שעתיים והנחתי בידיה של חברה תיק מלא חמגשיות עם אוכל שכבר הספיק קצת להתקרר. "סליחה, אני לא מסוגלת יותר".

בבית אני מקיאה את מראות כל הגברים הצדים, אבל בימים הבאים אני לא מצליחה לשכוח.

שנה טובה לכל השורדות והשורדים את אימת הזנות והסמים. אמן שבשנה הבאה לא יצודו אתכם. אמן שלמדינה יהיה אכפת מספיק מכם. וגם לנו.