מיקי רינת, נולדה ב-27.3.1940, סכוונינגן, הולנד  (גרה בהוד השרון מ-1998): 

נולדתי בשם מרים לוי בעיר קייט. גורשנו ועברנו לדרום הולנד, שם המחתרת ההולנדית הסתירה אותנו. 

הוריי נשלחו לאושוויץ, לאחר שהולנדית, שהציעה להחביא אותם בדירתה, הסגירה אותם לגרמנים. גדלתי בכפר אצל משפחה נוצרית בזהות בדויה תחת השם למינטיה ליינדרס. סיפור הכיסוי שלי היה שההורים שלי חטפו מחלה מדבקת, ולכן הורחקתי לקרובי משפחה. לאיש שאימץ אותי קראתי אבא. כששאלתי איפה הוריי, האישה שאימצה אותי אמרה שאני יכולה לדבר איתם בטלפון, רק שהם לא יענו מאחר והם בבית-חולים עם כאב גרון. זה הרגיע אותי.

מיקי רינת | צילום: אסף פרידמן

כשהכפר עבר הפצצותהיינו נכנסים לבור, שאבי המאמץ והשכן חפרו. עד היום כל קול של אופנוע שמתניע או רעש מטוס גורם לי לאבד פעימה. 

אמי הצליחה לברוח מצעדת המוות. היא אמרה שאם היא תינצל מן התופת, היא תיקח אותנו לפלסטינה. 

אחי, אחותי ואותי גדלנו במוסדות של יתומים יהודיים. סבלנו שם קשות. היה חסר לנו הבית, האהבה והליטוף של ההורים. אחרי ארבע שנים, עלינו ארצה במסגרת עליית הנוער. אמי עלתה שלושה חודשים אחרינו.   

הצילום: בתמונה רואים את כוחות הברית, שבאו לשחרר את הכפר מהגרמנים. החיילים חיבקו ונישקו אותי ונתנו לי ממתקים. אני מורמת שם על ידי אחד החיילים. אולי הזכרתי להם את הילדה שלהם שנשארה בבית.

המסר לדורות הבאים: אם זה קרה, זה יכול לקרות שוב. הצביעות של העולם גדולה, כי מה שקורה בסוריה הוא אסון. החברה הישראלית חייבת לעמוד על המשמר, להיות חזקה ביטחונית ומנטאלית ולהיפטר משנאת האחים.