"תתחתני אתו. תתחתני אתו, יעשה לך בטן. למה לא התחתנת? אחותך לא התחתנה?" - כך זהבית מיטרני-ויקינסקי מצטטת בהצגת היחיד שלה, "על דגלה", את סבתה איזמרלדה ז"ל, כשבמהלך המחזה הדמות של הסבתא מתחילה להבין שחתונה אינה תמיד מציאה גדולה, ושבעצם היא עצמה כלל לא רצתה להתחתן בגיל 15 עם הגבר העיוור ששידכו לה.

במחזה "על דגלה", שהועלה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר כהצגה אורחת ב-2018, ויעלה בשבוע הבא במסגרת פסטיבל "אלפא 13", מיטרני משחררת לאוויר העולם את קולן המושתק של נשים, ובהן: סבתה, דינה המקראית שעברה אונס אך קולה הושתק, וגם היא עצמה.

זהבית מיטרני-ויקינסקי | צילום: אסף פרידמן

"אני עברתי ניצול מיני בילדותי על ידי גבר מבוגר", מספרת השחקנית ואומנית הפרפורמנס מיטרני, 44, תושבת הוד השרון. "כשסיפרתי להוריי מה עברתי הם לא האמינו לי. השתיקו אותי. מרוב השתקה כבר לא האמנתי לעצמי. נשים מפנימות את הדיכוי הזה. את חושבת שאת מדמיינת, אבל היה לי זיכרון גופני. היו לי חרדות קשות כי הגוף זוכר. מאוחר יותר, אחרי שעברתי תהליכים טיפוליים והתחלתי להאמין בעצמי, הטראומה שעברתי חזרה בצורת כל מיני פלאשים".

הצגת היחיד, שבה מיטרני מגלמת כמה דמויות נשיות שנוצלו ודוכאו, היא אירוע של תיאטרון נשי-פיזי, עם תנועה ושירה, הבנוי מקולאז' של זכרונות ורישומים.

"ההצגה בנויה כפיסות של זכרונות ורישומים, כפי שבנויה החוויה הפוסט-טראומתית", אומרת מיטרני.

מדוע קראת להצגה 'על דגלה"?

"כי כל הנשים בהצגה שוברות שתיקה ומניפות דגל חדש, במעין הפגנה נשית".

 

הכתיבה שמרה עליי

מיטרני-ויקינסקי, נשואה ואם לשניים, למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי ירושלים ובתיאטרון החדר. היא מטפלת מוסמכת בפסיכודרמה ומורה לתיאטרון. במשך שנים עבדה כמטפלת בנערות בסיכון ובנשים קשישות, חלקן ניצולות שואה, בתחום של פגיעה ופוסט-טראומה נפשית ומינית.

את המחזה, שכולל טקס לטיהור פנימי ואישי, היא ביססה, בין השאר, על סבתה איזמרלדה, שעלתה לארץ מלוב. "אהבתי מאוד את סבתא שלי, שהיתה קוראת בקפה בלוב. היא היתה אישה עוצמתית, דמות שמובילה אותי כל החיים. היא נישאה בגיל 15 לגבר עיוור שהיא לא אהבה. הוא היה נגן עוּד, והיא שרה יפה מאוד ורצתה לשיר, אבל זאת לא היתה אופציה מבחינתה, כי היא אשה. היא נאנסה בלוב על ידי בן למשפחה איטלקית שעבדה אצלו, אבל קולה הושתק".

עם לידת בתה, היא הפסיקה לעבוד כמטפלת. "משהו בלידה של בתי החזיר אותי לעברי. הפוסט-טראומה שלי צצה אחרי הלידה ונתקפתי בדכדוך. כבר לא יכולתי לטפל בנשים אחרות, והכאב של הילדה שהייתי, שעברה התעללות מינית, יצא החוצה".

באותה התקופה החלה לכתוב. "הכתיבה שמרה עליי", היא אומרת. "בשנים האלה לאט לאט התחלתי להעלות לא רק את הקול שלי, אלא גם את הקולות של המון נשים אחרות שהושתקו, ששמעתי את סיפורן. דרך המחזה היה לי חשוב לעצור את ההשתקה; לא לתת לתחושות החושך, האשמה והחורבן לבלוע את האשה. בהצגה הדמויות עוברות תהליך ריפוי".

איך הגעת לעסוק בדינה המקראית?

"כל פרשת האונס של דינה מסופר בלי שקולה נשמע כלל. הכל מסופר מפי הגברים. קראתי פרשנויות בנושא. באחת מהן נטען, שמאחר שדינה העיזה לצאת מהאוהל שלה, היא בעצם יצאנית. זה הטריד אותי ועניין אותי להשמיע את קולה".

מסע ריפוי

תהליך העבודה על המחזה, שנוצר במסגרת בית הספר "דיוקן האומן היוצר" של המרכז לתיאטרון עכו, וזכה לליווי של אוסנת שנק, לא עבר חלק. "כשהמחזה שלי התקבל, התחלתי לסבול משטפי דם בכל הגוף וכל הצד השמאלי שלי נרדם. בהתחלה אובחנתי כסובלת ממחלקת הנשיקה. בהמשך עברתי בדיקות ונמצאו אצלי נגעים בכל המוח. אושפזתי כמה פעמים בבתי חולים, עם חשש לטרשת נפוצה. הבנתי שהמחזה הזה ישב על חרדה גדולה, על חשיפה גדולה מבחינתי. שאלתי את עצמי האם כדאי להיכנס לאזור הטראומה, כי זה אולי מזיק לי. בסוף החלטתי שאני צריכה להוציא החוצה את היצירה".

באותו הזמן החלה להיעזר ברפואה משלימה, ועברה לדיאטה של אוכל לא מבושל (Raw Food). "לפני חמישה חודשים הוגדרתי כנס רפואי, אחרי שבבדיקות נמצא כי כל הנגעים במוח נעלמו. הרופאים לא הבינו את זה, כי הם אמרו שנגעים במוח אינם יכולים להיעלם. אני מסבירה את זה בכך שהנגעים הם רישומים מזכרונות, שמתקבעים במוח כתוצאה מהפוסט-טראומה. הייתי צריכה לעשות תהליך של ניקוי, לנקות מהמערכת את הנגע ואת הזיכרון".

במהלך ההצגה הדמות המרכזית עוברת תהליך של ריפוי, שמקביל לתהליך הריפוי שעברה מיטרני. "חשבתי שלעולם לא אתחתן", היא אומרת. "חששתי מאוד מחתונה ומקשר לא טוב. הייתי צריכה לעבור תהליך עם עצמי, עד שבסוף התחתנתי בגיל 32 מתוך תחושת בחירה".

ודאי מצאת את עצמך מזדהה עם קמפיין MeToo.

"ברור, כל ההצגה מתכתבת עם זה. אנחנו נמצאים כיום בתקופה טובה מאוד, כי נשים מפסיקות לשתוק. הן התחילו לדבר והן נותנות יד זו לזו, כדי לא להעביר את הדיכוי הלאה. הן כבר לא מתכנסות בתוך עצמן, בתוך הבושה. משם תבוא הישועה. זה כוח אדיר".

מיטרני לא חזרה לטפל, אך מקווה לעשות זאת במהלך השנה הקרובה. כעת חשוב לה להעביר מסר באמצעות ההצגה. "אני רוצה שאשה שעברה חוויה קשה תעבור מסע ריפוי, ותצא מההצגה עם תקווה שיש לאן ללכת", היא אומרת.

ההצגה מלווה במוזיקה שכתב ומנגן בעלה של מיטרני, נדב ויקינסקי, שהוא מוזיקאי, ומופיעה בה הזמרת מעיין ליניק, ששרה ביוונית, בטורקית ובערבית.

ההצגה הבאה תעלה ב-15 בנובמבר בתיאטרון אלפא, האקדמיה לאומנויות המופע בתל אביב, ובהמשך בתיאטרון עכו ובתיאטרון הסמטה בתל אביב.